פינו את ריקרדו ואלבניוס לטיפול מיוחד, קבעו את מותו של
גבריאל אחרי 4 ניסיונות החייאה נואשים, לקחו אותי לחדר שלא הכרתי, הניחו אותי
בעדינות על כורסא וחבשו את הכתף שלי, לא יכלתי להזיז אותה בגלל התחבושת, המרפאים
יצאו מהחדר והשאירו אותי לבד לרגע.
אחריי כמה דקות נכנס מפקד היחידה, היו לו עיינים ירוקות ושיער שחור ארוך אסוף באחורי ראשו בגומיה, הוא בדק את הכתף שלי בלחיצות, הוא מצא את הנקודה שבה חדרה הסכין לכתף שלי, הוא לחץ עלייה, ניסיתי לזוז אחורה אבל משענת הכורסא הפריעה לי. הוא ניענע בראשו, "ספרי לי, איך נפצעת?" שאל כאילו לא ידע, סיפרתי לו על אנשי הזאב, על גבריאל, על הפציעות של אלבניוס והרצח של דומיניק, סיפרתי לו גם איך גרמתי להם ללכת. "אני מבין." הוא אמר ולחץ על הכתפ שלי שוב.
"את תישארי איתי לכמה זמן." הוא אמר. "אבל אני לא מכירה אותך.." אמרתי, "קוראים לי ארמאן, גילי הערפדי הוא 1354 גילי האנושי 29." הוא אמר.
"זה החדר שלך?" שאלתי אותו. "לא, החדר שלי בקומה העליונה." הוא אמר לי.
"אלבניוס וריקרדו יהיו בסדר?" שאלתי אותו. "אלבניוס כן, בוודאות, בנוגע לריקרדו אני לא בטוח, לדעתי כן." הוא ענה לי. הרגשתי כאילו ירדה לי אבן מהלב. "אני אאמן אותך למבחן עד שאלבניוס יחלים, מדובר בשבוע אני חושב." הוא אמר לי.
"אבל אני לא יכולה לירות עם הכתף הזו., אמרתי והצבעתי בידי השמאלית ל כתפי הימנית הפצועה. "אני אסדר אותה, אבל לא היום, הפצע עדיין חדש יחסית." הוא אמר.
הוא הרים אותי בידיו ונשא אותי לקומה העליונה במעלית, ראשי הסתחרר, הוא הניח אותי על מיטתו המפוארת, הוציא מזרק והזריק לי את תוכנו במקביל לפצע בכתף, כשהמזרק יצא ידו לחצה על החור הקטן, הפצע נסגר.
הרגשתי יציבה יותר, "תודה." אמרתי לו, הוא הנהן.
"רוצה וודקה?" שאל אותי. "לא לטעמי." עניתי לו, הוא צחק, "אני יודע, רציתי לראות אם תנסי שוב לשתות." אמר לי ועביר לי בקבוק שמפניה.
לא נגעתי בו, "זה לא רעיל את יודעת." הוא אמר, לא עניתי, אחריי ההיכרות שלי עם מסדר הדם ידעתי שיכולים להרעיל אותי בשנייה.
הוא לקח את הבקבוק שלי ושתה ממנו, "עכשיו את מאמינה לי?" הוא שאל, ידעתי שאם הוא היה מרעל אותי הוא היה עושה את זה ברעל קטלני שיכול להרוג גם אותו, כדיי שלא יוכלו לשקם אותי בקסמים, אבל לא הייתי בטוחה, הוא משך בכתפיו פקק את הבקבוק והחזיר אותו לכיס הפנימי במעילו. התחרטתי ורציתי לשתות, שלחתי את ידי והוצאתי את הבקבוק מכיסו, "לא את הבקבוק הזה." אמר ומשך את הבקבוק מידי, "זה רעיל." הוא הוסיף והוציא לי את הבקבוק הקודם מכיסו.
אחריי כמה דקות נכנס מפקד היחידה, היו לו עיינים ירוקות ושיער שחור ארוך אסוף באחורי ראשו בגומיה, הוא בדק את הכתף שלי בלחיצות, הוא מצא את הנקודה שבה חדרה הסכין לכתף שלי, הוא לחץ עלייה, ניסיתי לזוז אחורה אבל משענת הכורסא הפריעה לי. הוא ניענע בראשו, "ספרי לי, איך נפצעת?" שאל כאילו לא ידע, סיפרתי לו על אנשי הזאב, על גבריאל, על הפציעות של אלבניוס והרצח של דומיניק, סיפרתי לו גם איך גרמתי להם ללכת. "אני מבין." הוא אמר ולחץ על הכתפ שלי שוב.
"את תישארי איתי לכמה זמן." הוא אמר. "אבל אני לא מכירה אותך.." אמרתי, "קוראים לי ארמאן, גילי הערפדי הוא 1354 גילי האנושי 29." הוא אמר.
"זה החדר שלך?" שאלתי אותו. "לא, החדר שלי בקומה העליונה." הוא אמר לי.
"אלבניוס וריקרדו יהיו בסדר?" שאלתי אותו. "אלבניוס כן, בוודאות, בנוגע לריקרדו אני לא בטוח, לדעתי כן." הוא ענה לי. הרגשתי כאילו ירדה לי אבן מהלב. "אני אאמן אותך למבחן עד שאלבניוס יחלים, מדובר בשבוע אני חושב." הוא אמר לי.
"אבל אני לא יכולה לירות עם הכתף הזו., אמרתי והצבעתי בידי השמאלית ל כתפי הימנית הפצועה. "אני אסדר אותה, אבל לא היום, הפצע עדיין חדש יחסית." הוא אמר.
הוא הרים אותי בידיו ונשא אותי לקומה העליונה במעלית, ראשי הסתחרר, הוא הניח אותי על מיטתו המפוארת, הוציא מזרק והזריק לי את תוכנו במקביל לפצע בכתף, כשהמזרק יצא ידו לחצה על החור הקטן, הפצע נסגר.
הרגשתי יציבה יותר, "תודה." אמרתי לו, הוא הנהן.
"רוצה וודקה?" שאל אותי. "לא לטעמי." עניתי לו, הוא צחק, "אני יודע, רציתי לראות אם תנסי שוב לשתות." אמר לי ועביר לי בקבוק שמפניה.
לא נגעתי בו, "זה לא רעיל את יודעת." הוא אמר, לא עניתי, אחריי ההיכרות שלי עם מסדר הדם ידעתי שיכולים להרעיל אותי בשנייה.
הוא לקח את הבקבוק שלי ושתה ממנו, "עכשיו את מאמינה לי?" הוא שאל, ידעתי שאם הוא היה מרעל אותי הוא היה עושה את זה ברעל קטלני שיכול להרוג גם אותו, כדיי שלא יוכלו לשקם אותי בקסמים, אבל לא הייתי בטוחה, הוא משך בכתפיו פקק את הבקבוק והחזיר אותו לכיס הפנימי במעילו. התחרטתי ורציתי לשתות, שלחתי את ידי והוצאתי את הבקבוק מכיסו, "לא את הבקבוק הזה." אמר ומשך את הבקבוק מידי, "זה רעיל." הוא הוסיף והוציא לי את הבקבוק הקודם מכיסו.
פינו את ריקרדו ואלבניוס לטיפול מיוחד, קבעו את מותו של
גבריאל אחרי 4 ניסיונות החייאה נואשים, לקחו אותי לחדר שלא הכרתי, הניחו אותי
בעדינות על כורסא וחבשו את הכתף שלי, לא יכלתי להזיז אותה בגלל התחבושת, המרפאים
יצאו מהחדר והשאירו אותי לבד לרגע.
אחריי כמה דקות נכנס מפקד היחידה, היו לו עיינים ירוקות ושיער שחור ארוך אסוף באחורי ראשו בגומיה, הוא בדק את הכתף שלי בלחיצות, הוא מצא את הנקודה שבה חדרה הסכין לכתף שלי, הוא לחץ עלייה, ניסיתי לזוז אחורה אבל משענת הכורסא הפריעה לי. הוא ניענע בראשו, "ספרי לי, איך נפצעת?" שאל כאילו לא ידע, סיפרתי לו על אנשי הזאב, על גבריאל, על הפציעות של אלבניוס והרצח של דומיניק, סיפרתי לו גם איך גרמתי להם ללכת. "אני מבין." הוא אמר ולחץ על הכתפ שלי שוב.
"את תישארי איתי לכמה זמן." הוא אמר. "אבל אני לא מכירה אותך.." אמרתי, "קוראים לי ארמאן, גילי הערפדי הוא 1354 גילי האנושי 29." הוא אמר.
"זה החדר שלך?" שאלתי אותו. "לא, החדר שלי בקומה העליונה." הוא אמר לי.
"אלבניוס וריקרדו יהיו בסדר?" שאלתי אותו. "אלבניוס כן, בוודאות, בנוגע לריקרדו אני לא בטוח, לדעתי כן." הוא ענה לי. הרגשתי כאילו ירדה לי אבן מהלב. "אני אאמן אותך למבחן עד שאלבניוס יחלים, מדובר בשבוע אני חושב." הוא אמר לי.
"אבל אני לא יכולה לירות עם הכתף הזו., אמרתי והצבעתי בידי השמאלית ל כתפי הימנית הפצועה. "אני אסדר אותה, אבל לא היום, הפצע עדיין חדש יחסית." הוא אמר.
הוא הרים אותי בידיו ונשא אותי לקומה העליונה במעלית, ראשי הסתחרר, הוא הניח אותי על מיטתו המפוארת, הוציא מזרק והזריק לי את תוכנו במקביל לפצע בכתף, כשהמזרק יצא ידו לחצה על החור הקטן, הפצע נסגר.
הרגשתי יציבה יותר, "תודה." אמרתי לו, הוא הנהן.
"רוצה וודקה?" שאל אותי. "לא לטעמי." עניתי לו, הוא צחק, "אני יודע, רציתי לראות אם תנסי שוב לשתות." אמר לי ועביר לי בקבוק שמפניה.
לא נגעתי בו, "זה לא רעיל את יודעת." הוא אמר, לא עניתי, אחריי ההיכרות שלי עם מסדר הדם ידעתי שיכולים להרעיל אותי בשנייה.
הוא לקח את הבקבוק שלי ושתה ממנו, "עכשיו את מאמינה לי?" הוא שאל, ידעתי שאם הוא היה מרעל אותי הוא היה עושה את זה ברעל קטלני שיכול להרוג גם אותו, כדיי שלא יוכלו לשקם אותי בקסמים, אבל לא הייתי בטוחה, הוא משך בכתפיו פקק את הבקבוק והחזיר אותו לכיס הפנימי במעילו. התחרטתי ורציתי לשתות, שלחתי את ידי והוצאתי את הבקבוק מכיסו, "לא את הבקבוק הזה." אמר ומשך את הבקבוק מידי, "זה רעיל." הוא הוסיף והוציא לי את הבקבוק הקודם מכיסו.
אחריי כמה דקות נכנס מפקד היחידה, היו לו עיינים ירוקות ושיער שחור ארוך אסוף באחורי ראשו בגומיה, הוא בדק את הכתף שלי בלחיצות, הוא מצא את הנקודה שבה חדרה הסכין לכתף שלי, הוא לחץ עלייה, ניסיתי לזוז אחורה אבל משענת הכורסא הפריעה לי. הוא ניענע בראשו, "ספרי לי, איך נפצעת?" שאל כאילו לא ידע, סיפרתי לו על אנשי הזאב, על גבריאל, על הפציעות של אלבניוס והרצח של דומיניק, סיפרתי לו גם איך גרמתי להם ללכת. "אני מבין." הוא אמר ולחץ על הכתפ שלי שוב.
"את תישארי איתי לכמה זמן." הוא אמר. "אבל אני לא מכירה אותך.." אמרתי, "קוראים לי ארמאן, גילי הערפדי הוא 1354 גילי האנושי 29." הוא אמר.
"זה החדר שלך?" שאלתי אותו. "לא, החדר שלי בקומה העליונה." הוא אמר לי.
"אלבניוס וריקרדו יהיו בסדר?" שאלתי אותו. "אלבניוס כן, בוודאות, בנוגע לריקרדו אני לא בטוח, לדעתי כן." הוא ענה לי. הרגשתי כאילו ירדה לי אבן מהלב. "אני אאמן אותך למבחן עד שאלבניוס יחלים, מדובר בשבוע אני חושב." הוא אמר לי.
"אבל אני לא יכולה לירות עם הכתף הזו., אמרתי והצבעתי בידי השמאלית ל כתפי הימנית הפצועה. "אני אסדר אותה, אבל לא היום, הפצע עדיין חדש יחסית." הוא אמר.
הוא הרים אותי בידיו ונשא אותי לקומה העליונה במעלית, ראשי הסתחרר, הוא הניח אותי על מיטתו המפוארת, הוציא מזרק והזריק לי את תוכנו במקביל לפצע בכתף, כשהמזרק יצא ידו לחצה על החור הקטן, הפצע נסגר.
הרגשתי יציבה יותר, "תודה." אמרתי לו, הוא הנהן.
"רוצה וודקה?" שאל אותי. "לא לטעמי." עניתי לו, הוא צחק, "אני יודע, רציתי לראות אם תנסי שוב לשתות." אמר לי ועביר לי בקבוק שמפניה.
לא נגעתי בו, "זה לא רעיל את יודעת." הוא אמר, לא עניתי, אחריי ההיכרות שלי עם מסדר הדם ידעתי שיכולים להרעיל אותי בשנייה.
הוא לקח את הבקבוק שלי ושתה ממנו, "עכשיו את מאמינה לי?" הוא שאל, ידעתי שאם הוא היה מרעל אותי הוא היה עושה את זה ברעל קטלני שיכול להרוג גם אותו, כדיי שלא יוכלו לשקם אותי בקסמים, אבל לא הייתי בטוחה, הוא משך בכתפיו פקק את הבקבוק והחזיר אותו לכיס הפנימי במעילו. התחרטתי ורציתי לשתות, שלחתי את ידי והוצאתי את הבקבוק מכיסו, "לא את הבקבוק הזה." אמר ומשך את הבקבוק מידי, "זה רעיל." הוא הוסיף והוציא לי את הבקבוק הקודם מכיסו.