נגינה ללא רגש

היא מנגנת, אצבעותיה רצות על הקלידים ללא שביב של טעות במנגינה, בקצב, או בתווים עצמם.

אבל היא מנגנת בלי רגש ביכלל, בלי דרך לתת למוזיקה לחדור לתוכה ולהעביר בה זירמי חשמל זעירים, היא מנגנת בלי רגש.

הם לא שמים לב שהנגינה שלה הישתנתה, באצבעות שלא טועות אין רגש שמנגן את המנגינה, בעיניים שמיסתכלום על שירות התווים אין שביב תיקווה, הילדה שבורה.

הם לא שמים לב שהיא נעולה מבפנים, ומבחוץ. מוקפת בחומה ושדה קוצים שעולים באש ולא יכבו, אי אפשר להיכנס ללב שלה יותר.

היא נתנה לזה ניסיון, ועכשיו היא נינעלה לנצח..

אפילו ביפני היחיד שפתח אותה ונתן לה את התיקווה, היא נינעלה.

היא מקלידה שורות שורות על מיקלדת המחשב, כותבת סיפורים שמרגישים לקוראים מציאותיים כל כך.. אבל היא כותבת בלי רגש.. היא לא מרגישה את הרצון ליכתוב יותר, היא לא מרגישה דבר.

היא כותבת שירים שמביעים רגשות, אבל הרגשות שהם מביעים לא קיימים אצלה..

היא כותבת פרק ועוד פרק בספר שסוחף את הקוראים, והם לוגמים כל מילה שהיא כותבת בהנאה, אבל היא כותבת בלי רגש, אומרת "תודה" פשוטה על מחמאות, אבל לא מרגישה כלום.

היא גוף ריק, ללא רגש.

היא כלום, לב אבן.. שאי אפשר לחדור..