הדמעות הגיעו שוב, ואני מפנימה לאט לאט.. שלא משנה מה, זה לא יעבוד..
אבל הלב שלי ממשיך ליפעום, עוד ועוד ועוד, מהר מהרגיל...
כואב לי לדעת... שאין לי סיכוי איתו..
אני רק רוצה להמשיך ליבכות, עוד ועוד.. אני מרגישה שזה הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות...
אני מקלידה בלי ליראות מה אני מקלידה.. כי הדמעות מעוורות אותי..
אני ממשיכה, ליבכות..
מסתירה את הכאב מאחרים, מסתירה את החולשה שלי..
ורק רוצה שהוא יגיד לי, שהוא אוהב אותי..
וכמה שהוא מנסה לעזור, אני רק מרגישה יותר הוכרת תודה לזה..
מבחוץ אני ברזל, עם חומת מגן ושיכבת יהלום טהור, כזה שאי אפשר לישבור..
אבל מבפנים... תישברו אותי כמו שתישברו מקל דק.
הוא הצליח להיכנס ללב שלי..
ואני, רוצה שהוא ישאר שם.. אבל גם רוצה להיכנס ללב שלו..
|
|
|













