מסדר הדם - הסיפור המלא עם שינוי בסוף

שימו לב קוראיי ההדוקים!

הפרק האחרון שונה, והמתח יוביל כנראה לספר הבא בסידרה!

פרק 1

צרחתי, תוקפי סגרו עליי משני הצדדים.

יד חסונה נשלחה מימיני ולפתה את הכתף שלי.

שוב צרחתי, הופלתי מגב הסוסה שלי על גבי, נשימתי נעתקה לכמה שניות, מספיק זמן בשביל תוקפי לרדת מגב הסוסים שלהם ולהתקרב לעברי.

נשימתי חזרה אליי, לא היה לי זמן להתייצב, קמתי על רגלי ורצתי, בכל הכח, לכיוון הנגדי.

התוקפים עלו על הסוסים שלהם, התוקף הגדול יותר - לכל היותר בן עשרים ואחת - הוציא מזרק קטן, הכרתי את הריח, זה סם הרדמה!

רצתי מהר יותר, אבל לא היה לי סיכוי, התוקף עם המזרק קפץ מגב הסוס שלו ורץ לעברי.

התוקף שנשאר על הסוס שלו השיג אותי, הוא תפס בכתף שלי ולא נתן לי להמשיך לרוץ.

הוא ירד מגב הסוס שלו ותפס בשתי זרועותי, הוא ריסן אותי אל הקרקע, לא יכולתי לזוז סנטימטר.

התוקף שבידו המזרק השיג אותנו כמה שניות לאחר שריסנו אותי.

הרגשתי את הכאב בכתף שהבהיר לי - נילכדתי.

פרק 2

"בעדינות! אנחנו צריכים אותה חיה!" שמעתי קול של אדם בוגר.

לא רציתי לפקוח עיניים ולהיווכח שזו המציאות ולא חלום, אבל כבר לא הייתה ברירה..

פקחתי עיניים בזהירות ובאיטיות, לידי היו חמישה אנשים; אדם בוגר, שני התוקפים שלי ועוד שני אנשים שנשאו אותי.

"תניחו אותה." שמעתי את הקול אומר שוב.

"אבל-" שמעתי קול אחר "תניחו אותה!" אמר שנית הקול הראשון.

עדיין הייתי מטושטשת מסם ההרדמה ולא זיהיתי מי הדוברים.

הרגשתי מתחתיי את ההרגשה הנעימה של מזרן, נאחזתי בסדין בכח, לא רצתי לעזוב, פחדתי, ידעתי מה ניצב לפני, אלו אנשי מסדר הדם!

הם בטח יענו אותי עד שישיגו את המידע שהם רוצים, חשבתי לעצמי.

אבל אני יכולה לגבור עלייהם, כל עוד לא יפגעו בנקודת החולשה שלי, אמצע הגב.

"היזהרי במחשבות שלך, אנחנו רואים אותן." אמר בחיוך התוקף שהזריק לי את סם ההרדמה.

הייתי מבועתת, עכשיו הם יודעים מהי נקודת החולשה שלי!

אני לא מאמינה ששכחתי שאנשי מיסדר הדם הם ערפדים רבי עוצמה!

שכחתי שהם יכולים להקשיב למחשבות שלי!

השאירו אותי לבד, רק עכשיו יכולתי להסתכל מסביבי בלי לפחד, הייתי בתא כלא קטן, לא היה בו כלום, רק מיטה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, שכבתי במיטה והתכרבלתי בתוך עצמי, היה קצת קר...

אני לא יודעת מתי נירדמתי, אבל אני יודעת שעכשיו היתעוררתי.

כנראה שלא ישנתי הרבה, כל האנשים שהזכרתי עדיין היו מחוץ לתא.

"אלבניוס, ריקרדו" שמעתי את הקול של הערפד הבוגר, שכנראה היה מפקד היחידה, "אתם תעבדו על המקרה הזה יחד עם גבריאל."

"מה?!?!?" הזדעקו שני התוקפים שלי, שרק עכשיו גיליתי את שמותיהם, "עם גבריאל?!?, על מיקרה של ילדה קטנה?!?!" היי! אני אומנם רק בת 12, אבל אני לא קטנה! חשבתי לעצמי.

"יש לכם איזו שהיא בעיה איתי?" אמר מי שהיה כנראה גבריאל, "לא, אין לנו שום בעיה עם מטורף שרק אוהב לגרום סבל!" אמר הגדול מבין שני התוקפים בנימה צינית ברורה למדיי.

"זה הצוות! גבריאל, אני לא רוצה שום פגיע מיותרת! תזכור שהיא רק בת שתיים עשרה."

"כן אדוני" אמר גבריאל לערפד הבוגר.

מפקד היחידה - כנראה – הלך.

"אז נתחיל?" שאל גבריאל את אלבניוס וריקרדו.

"אני מניח שכן." אמר הצעיר מהתוקפים.

פרק 3

"לא גבריאל." אמר התוקף הבוגר, "אני ארים אותה, אנחנו עדיין לא סומכים עלייך."

התכוננתי לכך שירימו אותי באלימות ובחוסר אכפתיות, אבל זה לא קרה, הוא היה עדין מאוד, אפילו יותר מידי...

הניחו אותי על מכשיר מוזר מאוד, עשוי מתכת אני חושבת, קשרו את ידי ואת רגלי למכשיר, התנוחה לא הייתה נוחה, שתי רגלי היו צמודות אחת לשניה וידיי מוצלבות מעל ראשי.

לוח בקרה עמד כשמונה או תשעה מטרים ממני.

"אני אלבניוס, זה ריקרדו וזה גבריאל." אמר התוקף שהזריק לי את הסם, מצביע על כל אדם בזמן אמירת שמו.

"להפעיל?" שאל גבריאל, "לא!" צעק עליו אלבניוס, "קודם צריך להסביר לה מה רוצים ממנה, אי אפשר סתם לענות אנשים בלי שהם יודעים מה רוצים מהם להגיד!" הוא הוסיף.

"מה אתם רוצים ממני?" לחשתי.

"מידע." אמר ריקרדו. "על מה?" שאלתי שוב. "אל תשחקי אותה תמימה! את יודעת בדיוק על מה אנחנו מדברים!!!" צעק עליי גבריאל.

דמעות פחד עלו בעייני, לא אהבתי שצועקים עליי, אבל הפעם ממש פחדתי.

"לא, אני לא, אין לי מושג מה אתם רוצים." לחשתי שוב, מעט חזק יותר.

גבריאל פתח את פיו בכוונה להמשיך את הוויכוח, אבל עצר כאשר ראה את המבט של אלבניוס.

"אנחנו רוצים לדעת הכל, אבל הכל, ושלא תיתחכמי איתנו, על דומיניק." אמר ריקרדו.

"רוצה לספר לפני ההתחלה של העינויים?" שאל אלבניוס, שהיה הכי עדין איתי משלושתם.

הנדתי בראשי, אומנם פחדתי, אבל לא הייתי שבירה עד כדיי כך.

"תפעיל." אמר אלבניוס לריקרדו שעמד ליד לוח הבקרה.

"מזו המכונה הזו בכלל???" שאלתי בקול בהול, לפני שריקרדו יפעיל אותה.

אלבניוס סימן לריקרדו בידו לא להפעיל.

"זו מכונה שתיתן לך מכות חשמל." הסביר לי גבריאל.

"זה יחשמל אותי?!?!?" זעקתי.

"כן." צחק עליי גבריאל.

"גבריאל!" אמר אלבניוס בנימת אזהרה.

"טוב, בטוחה שאת לא רוצה לשפוך הכל לפני שתיתחשמלי?" שאל אותי גבריאל.

שוב, הנדתי בראשי, אבל כבר לא הייתי כל כך בטוחה בתשובה שלי.

"אז נתחיל." אמר ריקרדו, היה ברור שהוא לא נהנה לענות אותי, הייתי חסרת אונים מבחינתו.

"נתחיל." אישר אלבניוס.

ריקרדו הפעיל את המכשיר, הרגשתי כאילו גופי נשרף! זה כואב!

צרחתי שוב, זעקתי לעזרה, אבל ידעתי שהיא לא תגיע...

פרק 4

"דיי, תפסיקו!" זעקתי, "תעצור." אמר אלבניוס לריקרדו.

ריקרדו עצר את המכשיר, התנשפתי בטירוף, בכיתי, לא היה לי אכפת שמסתכלים עליי, גבריאל, שנהנה מהסבל שלי, צחק בצד, אלבניוס התקרב אליו וסטר לו על פניו. גבריאל הפסיק את צחוקו מיידית וניסה להכות את אלבניוס, אבל זה היה מנוסה וחזק ממנו, הוא תפס בזרועו והפיל אותו בזמן לפיתת זרועותיו וריסונו לרצפה, כמו שריקרדו עשה לי כשתפסו אותי, אבל הפעם לא היה שמץ עדינות בפניו, הוא הניח את ברכו על גבו של גבריאל בזמן שקשר את ידיו בחבל.

"לעולם אל תהנה מסבל של אחרים אחרת על סבליהם תשלם." דיקלם אלבניוס את המשפט הידוע.

"את רוצה לספק מידע או לא?" שאל אותי גבריאל. לא עניתי.

אלבניוס הינהן לכיוונו של ריקרדו, כדי לסמן לו להפעיל את המכונה שנית.

שוב הרגשתי את הכאב ושוב זעקתי וצעקתי.

אלבניוס הסתכל בפני הסתכלתי עליו, ראיתי שהוא לא נהנה מהסבל שלי.

אולי כדאי לי לספר, זה יפסיק את הסבל. חשבתי לעצמי.

"דיי." אמר ריקרדו בעודו עוצר את המכונה.

כל גופי כאב, לא הבנתי איך אסירים בוגרים סובלים את המכונה הזו, הרי הם מקבלים זרם גבוהה יותר ולמשך יותר זמן.

"למה עצרת?" שאל גבריאל. "בוא נראה אותך סובל את המכונה הארורה הזאת!" צעקתי עליו, ידעתי שאשלם על החוצפה שלי, אבל לא היה לי אכפת. מסתבר שבזמן שעינו אותי, גבריאל השתחרר מכבליו.

הוא קם אלי והכה אותי בחוזקה בבטן.

צעקתי, כאב לי, לא יכולתי לסבול את זה, בכיתי ובכיתי.

מבעד לדמעות ראיתי איך אלבניוס וריקרדו שועטים על גבריאל, אלבניוס סימם אותו, אבל לא במזרק הקטן שהישתמש בו כדיי לסמם אותי, אלא במזרק גדול,  שכמות גדולה יותר של סם בתוכו וזה לא היה אותו חומר, לא זיהיתי את החומר, אבל ריחו היה חריף, לא אהבתי את המראה של המזרק, הסטתי את מבט, עצמתי את עיני ונתתי לדמעות לזרום.

הדבר הבא שהרגשתי היה שמשחררים אותי ונושאים אותי, אבל לא לתא שלי לקחו אותי, אלא למקום אחר.

פרק 5

זה מרגיש כאילו אנחנו צועדים כבר שעות! המסדרון חייב להיגמר כבר!

בשלב מסוים נרדמתי, חלמתי על דומיניק, האדון שלי לשעבר, הרוצח הדוחה הזה! את האמת, הוא מזכיר לי את גבריאל.. אם כבר גבריאל, מעניין איפה הוא עכשיו... מעניין מה עושים לו, שמעתי על העונשים במסדר הדם..

אסור לי לחלום על דומיניק! הכתה בי המחשבה, אני מכירה את עצמי, הרי ברור שאני אחשוב על החלום אחר כך, ואז אלבניוס וריקרדו יוכלו לגלות פרטים על דומיניק! דבר שאסור בשום פנים ואופן שיקרה!

תלשתי את עצמי מהחלום שלי והתעוררתי, שכבתי על מיטה מפוארת, והכי טוב! הייתי לבד בחדר!

רצתי לכיוון הדלת הגדולה, פתחתי אותה, נתקלתי בזרם חשמל שהעיף אותי כמה מטרים אחורה, קמתי מהרצפה, סגרתי את הדלתות וחזרתי למיטה הגדולה, זה היה חדר גדול ומפואר, שתי מיטות גדולות היו בו, ושולחנות, ומחשבים, ומחברות, וספרים, זה היה החדר הכי מפואר שראיתי מימיי! הוא היה הרבה יותר גדול מהחדר הפצפון שדומיניק יצר לי באחר מתאי הכלא שלו.

עדיין לא האמנתי בטיפשות שלי, איך הייתי יכולה להאמין שהיו משאירים אותי בחדר בלי אבטחה? שמעתי צעדים במסדרון, לא באמת היה לי אכפת..

אלבניוס וריקרדו נכנסו לחדר.

קמתי ומיד התחלתי לשאול אותם שאלות "איפה אני? מזה החדר הזה? מה קרה לגבריאל? מה-" "דיי!" צעק עליי ריקרדו, ניבהלתי ממנו, נסוגתי לאחור עד הקיר, "מצטער." אמר לי ריקרדו, "לא התכוונתי לצעוק."

"זה בסדר.. אני מניחה שאני יכולה להיות מאוד מעצבנת לפעמים.." אמרתי.

"כן... קצת." אמרו אלבניוס וריקרדו יחד. צחקתי, הם צחקו איתי.

אלבניוס התקרב אלי ואחז בעדינות בכתפי, נרתעתי ממנו, הוא התקרב שוב, הרגשתי שהוא לא רוצה לפגוע בי.

הוא הוליך אותי לאחת המיטות. התיישבתי, הם התיישבו משני צדדי.

"ספרי לנו על עצמך." אמר לי אלבניוס.

"מה אתם רוצים לדעת עליי?" שאלתי.

"הכל." צחק ריקרדו.

"טוב... אמ.. אני לא ממש יודעת איפה להתחיל."

"תתחילי בשם שלך." אמר לי אלבניוס.

"לילי." אמרתי. "ובת כמה את?" שאל ריקרדו. "שתים עשרה."עניתי לו.

"ספרו לי על עצמיכם." אמרתי, התכוונתי לשניהם, אבל הסתכלתי על אלבניוס.

"את יודעת כבר את השמות שלנו.. זו התחלה." אמר לי ריקרדו.

"כן, אבל אני רוצה לדעת את הגיל שלכם, ואת כל השאר." אמרתי, הפעם הסתכלתי על ריקרדו.

"אני בן תשע עשרה." אמר לי ריקרדו.

"ואתה?" שאלתי את אלבניוס.

"עשרים ואחת." ענה לי.

"אז צדקתי כשחשבתי שאתה יותר גדול." אמרתי לו.

"כן,  אני מניח.." אמר לי אלבניוס.

"ספרו לי על גבריאל." אמרתי להם.

"אם תספרי לנו על דומיניק." אמר לי אלבניוס.

השפלתי מבט, לא רציתי לדבר על דומיניק.

"אין צורך, אנחנו עוד נגלה." אמר ריקרדו.

"נו.. טוב.. מה את רוצה לדעת עליו?" אמר אלבניוס.

"בן כמה הוא." אמרתי. "ו....." אמרתי בחשש, "ומה?" שאל ריקרדו, "ואיפה הוא ומה עושים לו.." שאלתי.

"טוב, אז.. הוא בן שש עשרה, ואיפה הוא נמצא?" שאל ריקרדו את אלבניוס.

"כרגע מענים אותו, לא סובלים פה גרימת סבל מיותר לילדים.." אמר אלבניוס, ולא הסתכל עליי הפעם.

"אז.. הוא סובל באשמתי?" שאלתי, לא אהבתי את ההרגשה, הייתה לי תחושת אשמה.

"לא, הוא סובל באשמתו, אפילו שהרגזת אותו, הוא היה אמור לשלוט בכעס שלו, ובשום אופן לא להכות אותך.." אמר לי אלבניוס.

"תודה." אמרתי לו. "על מה?" הוא ענה בבלבול.

"על שגרמת לי להרגיש טוב יותר." עניתי לו, קצת נבוכה.

"שמח לעזור." הוא ענה לי. ובפעם הראשונה, חיבקתי אותו, ניכנסתי אל בין זרועותיו והיתרפקתי עליו.

פרק 6

"סליחה, לא התכוונתי..." אמרתי לאלבניוס וירדתי ממנו.

תמיד אמרו לי לכבד פרטיות של אחרים ולא לגעת בהם ככה סתם.

"זה בסדר." הוא אמר לי.

"אה, אם ככה.." אמרתי והתרפקתי עליו שוב. הסתכלתי על ריקרדו, ראיתי שהוא קצת מקנא, ירדתי מאלבניוס ונישקתי את ריקרדו נשיקה חפוזה על הלחי.

הוא סובב את פניו אליי, הנשיקה האמיתית הראשונה שלי, לא ידעתי מה לעשות, הסמקתי, הוא החזיק אותי בידיו והדריך אותי דרך שפתיו.

ריקרדו שיחרר אותי, הייתי נבוכה והיסתכלתי על אלבניוס, גם הוא נראה מופתע.

שפתיו של אלבניוס יצרו את המילה 'למה?' ריקרדו רק חייך.

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לא האמנתי שזה קרה, הרגע התנשקתי עם אחד מהתוקפים שלי.

הסתכלתי על אלבניוס בשאלה, הוא לא דיבר, דממה מביכה השתררה בחדר, חזרתי לריקרדו, ישבתי חבוקה בזרועותיו, ולחשתי באוזניו, "מה הזרקתם לגבריאל?" "אבסינת." אמר בחיוך.

התרחקתי ממנו במהירות, ידעתי שזה סוג של אלכוהול, וכנראה הוא היה מאוד מרוכז אם כמות קטנה כל כך הספיקה להם.

קמתי מהמיטה ורצתי לקצה של החדר, התיישבתי על המיטה השנייה, שהיתה מבחינתי מספיק רחוקה מאלבניוס ומריקרדו.

פחדתי, ידעתי שלאלבניוס יש עוד מזרקים, והרגשתי מוזר, לא ידעתי למה, אני מניחה שבגלל המחשבה שלסמם מישהו בכח מעלה חיוך על פניו של ריקרדו.

זה לא שאני מזדהה עם גבריאל, אני לא סובלת אותו ואת ההתנהגות שלו, זה פשוט שאני לא מסכימה עם הדרכים האלה להכניע אדם...

אני פשוט לא מבינה...

פרק 7

כעבור עשר דקות בערך קמתי וחזרתי אל המיטה, אבל ישבתי רחוק משניהם.

"אנחנו לא נפגע בך, את יודעת נכון?" אמר לי אלבניוס.

"אני כבר לא יודעת שום דבר.." אמרתי לו.

אלבניוס עלה מעלה, שכבתי על גבי, לכודה בין ידיו, הוא נישק אותי, הנשיקה שלו היתה שונה מהנשיקה של ריקרדו, הלשון שלו חדרה לפי, הוא הרגיש את הניבים הקטנים שלי, הסמקתי, אבל ההרגשה היתה נעימה לי..

הוא התהפך על צדו לידי וסובב אותי אליו, הוא נישק אותי שוב, אבל נשיקה קצרה. הוא ירד לכיוון צווארי, ושתה את דמי.

הרגשתי.... רגועה... כבר חצי שנה עברה מאז שתו מדמי, שכחתי את ההרגשה, אבל דומיניק עשה זאת באכזריות ובכאב, אלבניוס עשה זאת בעדינות וברגישות.

הוא עזב אותי, הייתי עייפה, פיהקתי.

"לילה טוב." אמר לי בחיוך.

"לילה טוב." ענית לו, ונירדמתי.

"לא!" אמרתי לדומיניק, "אני לא מוכנה לזה יותר!" צעקתי.

"את תעשי מה שאני אגיד לך!" צעק עליי.

"בחיים לא!" אמרתי וירקתי בפניו.

הוא מחה את פניו והכה אותי.

קמתי, בקושי, ורצתי לאורווה, הוצאתי את אמבר, הסוסה היפהפיה שלי, ורכבתי.

הוא יצא בעקבותי, ירה עליי חיצים.

"יא אמבר! מהר יותר!" דירבנתי אותה.

חץ פגע באוכף, "לא!!!" צעקתי.

התעוררתי בבהלה, ריקרדו ואלבניוס נכנסו לחדר בריצה.

"הכל בסדר??" שאל אותי אלבניוס "כן.. סתם חלום רע." אמרתי.

הייתי שקרנית טובה, אבל כנראה שלא מספיק. "אני יודע שזה לא היה סתם חלום." הוא אמר.

"איך?" ניסיתי להעביר נושא.

"איכשהו." הוא אמר. "עכשיו ספרי לנו, על מה הוא היה?"

"אני... לא יכולה, זה אישי." אמרתי. "נו טוב.. אני מניח שמותר לך לשמור על פרטיות." הוא אמר.

הרגשתי, איכשהו, שלכל אסיר אחר, הוא לא היה נותן 'לשמור על פרטיות' אבל כנראה בגלל מה שקרה מוקדם יותר הערב הוא ויתר לי.

פרק 8

חייכתי, לא ידעתי למה, אבל אני סוף סוף, בפעם הראשונה זה שש שנים, מרגישה בטוחה.

"עם מי את רוצה לישון?" שאל אותי ריקרדו.

"מה זאת אומרת? אני לא ישנה בתא שלי בכלא?" שאלתי, מבולבלת.

"לא, אנחנו סומכים עלייך, אז הוצאנו אישור שיאפשר לך לישון בחדר איתנו." אמר אלבניוס.

"וואו! תודה! אממ... ריקרדו.. אני לא רוצה לפגוע, אבל אני מעדיפה לישון עם אלבניוס." אמרתי, נבוכה.

"זה בסדר, לא מפריע לי.." הוא אמר, ולא שיקר.

"ניצחת בהתערבות." צחק אלבניוס.

"התערבתם עליי?" שאלתי, קצת עצבנית, "לא עלייך, על הבחירה שלך." אמר ריקרדו.

"אה..." צחקתי.

"נו, למה את מחכה? תלבשי משהו כדי לישון איתו." אמר אלבניוס.

"לא מפריע לי לישון עם מה שאני לובשת עכשיו.." אמרתי לו.

"אני יודע." צחק "אבל לי כן.."

"אבל אין לי בגדים.." אמרתי.

אלבניוס נקש בעצבעותיו, בגדים שחורים נקיים הופיעו על המיטה.

פשטתי את החולצה שלי ולבשתי את החדשה, הייתי קצת נבוכה לפשוט את המיכנסיים, אבל עשיתי זאת ולבשתי את הזוג שאלבניוס נתן לי.

"לא ידעתי שאתה גם מכשף." אמרתי.

"אז עכשיו את יודעת." הוא אמר לי. "ואתה?" שאלתי את ריקרדו.

"אני לא מכשף, אני כשף." הוא אמר.

"מה ההבדל?" שאלתי אותו, "מכשפים עושים קסמים, כשפים יכולים לשלוט על מים, אדמה, אש ואוויר, וכמובן כל מה שנכלל, כמו חול וקרח למשל."

"קול!" אמרתי. שנייהם חייכו.

"את רעבה?" שאל אותי אלבניוס, "כן.. קצת." אמרתי.

"אז בואו נלך לאכול." אמר "איפה?" שאלתי אותו.

"במסעדה שלנו." אמר לי. "המטה שלנו לא עלוב כמו רוב האחרים.

צחקתי, גם הם. אנחנו שלישיה לעיניין, זה כל מה שיש לי להגיד עלינו.

פרק 9

"למה המסדרון הזה ארוך כל כך?!?!" אמרתי, "כבר כואבות לי הרגליים!" הוספתי.

אלבניוס שהלך כמה צעדים מאחורי, האיץ את צעדיו והרים אותי.

הוא צחק, גם אני וריקרדו צחקנו.

הלכנו עשר דקות בערך ורק אז הגענו לסוף המסדרון.

"לאן עכשיו?" שאלתי, "מה לך אכפת? הרי אני סוחב אותך." אמר אלבניוס.

חייכתי אליו, הוא הרכין את ראשו אליי ונישק אותי, הפעם הייתי אני שהחדרתי את לשוני לפיו, שיניו הרתיעו אותי, הוא ניצל את ההזדמנות כדי לחדור שוב לפי.

ריקרדו חייך, מוזר.. בהתחלה הרגשתי שאני מאוהבת בריקרדו.. עכשיו אני לא מרגישה ככה, עכשיו אני מאוהבת באלבניוס!!

אלבניוס הניח אותי, לא שמתי לב לזה, הייתי שקועה במחשבות שלי, כשלתי, הוא תפס אותי וייצב אותי.

נכנסנו, קיבלנו תפריטים שעליהם מצויר הסמל של מסדר הדם, עיינתי בתפריט, היו בו מנות שלא שמעתי עלייהן מעולם, המלצר הגיע לקחת הזמנה, לא ידעתי מה לקחת, אלבניוס הזמין מנה זוגית, אז הנחתי שהוא יחלוק אותה איתי.

"מה לשתות?" שאל המלצר. "שלוש מהרגיל." ענה לו ריקרדו.

"הקטנה לא יכולה לשתות את זה, לא מגישים את זה לצעירים." אמר המלצר.

"אז אני אקח שניים והיא תשתה משלי. מה אני אגיד לך.." אמר אלבניוס.

"נו.. אני מניח שזו עקיפת חוק מותרת.." אמר המלצר בפחד מהול בכעס, ידעתי שזה לא חוקי, אבל המלצר כנראה פחד מאלבניוס וריקרדו.

שתיתי שתי לגימות קטנות מהמשקה, הוא היה טעים, אבל חזק, חזק מידי בשבילי.

ניסיתי לקום כדי למתוח את הגב שלי, כשלתי על הריצפה, לא יכולתי לקום, האלכוהול ששתיתי היה לי חזק מידי, אלבניוס הרים אותי חזרה לכיסא, הוא הזמין לי כוס מים.

שתיתי מהמים, הרגשתי יותר טוב, לא נגעתי יותר באלכוהול.

האוכל הגיע, אני חלקתי עם אלבניוס, זה היה הדבר הכי טעים שאי פעם אכלתי!

בסוף הארוחה אלבניוס ראה שאני לא אשתה את האלכוהול ורוקן אותו בלגימה.

לא הבנתי איך הוא יכול לשתות שתי כוסות מזה ועדיין לעמוד יציב.

ניסיתי לקום שוב, לא יכולתי לעמוד, שוב כשלתי, אלבניוס הרים אותי בזרועותיו ונשא אותי, בדרך החוצה הוא שילם, לא ידעתי שיש לו כל כך הרבה כסף!

כשהגענו לחדר אני נירדמתי מיד על המיטה, אלבניוס וריקרדו ישבו ודיברו.

פרק 10

התעוררתי, כבר היה אור בחוץ, ריקרדו שכב במיטתו וקרא ספר, אלבניוס שכב על גבו לידי והיה שקוע במחשבות.

דקה שלמה הסתכלתי עליו, הוא יצא ממחשבותיו והסתכל עליי, תפסתי את האומץ לעשות את המעשה, נישקתי אותי, שכחתי כמה חדים ניביו, נירתעתי מהם שוב, הוא עלה מעליי, נישק אותי, ידו חדרה תחת חולצתי,היא היתה קרה כנגד גופי החם, הוא ניתק את שפתיו משפתיי ופשט את חולצתי, הסמקתי, הוא הצמיד את שפתיו אליי שוב בנשיקה, אחרי שתי דקות בערך ניתקתי את שפתי משפתיו, הוא נשכב על צידו ומשך אותי לחיקו, שמעתי את פעימות לבו, חיבקתי אותו, שוב התנשקנו, הכתה בי המחשבה שזה קצת מוזר שאני שוכבת במיטה בבגדי התחתונים ומנשקת מישהו בן עשרים ואחת, הוא גדול ממני בתשע שנים! אבל האמת, לא ממש אכפת לי, זה לא משהו רציני, רק קצת נשיקות.

"תתלבשי ולכי להיות קצת עם ריקרדו." לחש אלבניוס באוזניי.

התלבשתי, תוך כדי זה חשבתי, אני יודעת שריקרדו קצת מקנא באלבניוס על הקירבה שלו אליי, ירדתי מהמיטה והלכתי למיטתו של ריקרדו, הוא הניח את ספרו בצד, נכנסתי למיטתו, אל מתחת לשמיכה שלו, והתרפקתי על חזהו החשוף. הוא נשק לראשי, אהבתי את הקירבה, נהנתי ממנה.

חילצתי את עצמי מאחיזתו, חזרתי למיטתו של אלבניוס, הוא נישק אותי, החזרתי לו נשיקה, ניצמדתי אליו, שפתיו נתקו משפתיי, והוא שתה מדמי שוב.

אהבתי אותו, כמו שלא אהבתי אף אחד בחיי, הוא הפסיק לשתות את דמי, נישקתי אותו שוב, התרפקתי עליו, הרגשתי את חזהו החשוף, הוא מישש אותי, את ביטני, את פניי, את גבי, את כל גופי.

הוא קם, נישק אותי שוב והתלבש.

קמתי גם, התלבשתי שוב, אחרי שאלבניוס הפשיט אותי בפעם השנייה, כשסיימתי להתלבש אלבניוס וריקרדו חיכו לי לבושים ליד הדלת.

הלכנו למסעדה שוב, הפעם אלבניוס לא הזמין לי אלכוהול, אלא סוג של משקה מחזק.

פרק 11

קול נפץ נשמע, ואני שכבתי על הריצפה, מחזיקה בביטני, דיממתי, עוד קולות נפץ, פחדתי, התחלתי לבכות, כאב לי, ראיתי את גבריאל שוכב על הריצפה כמה מטרים ממני, רגליו מרוסקות, דם בכל מקום, תגבורת הוזעקה, הרימו אותי, התעלפתי.

התעוררתי באמבטיה, ביטני רופאה והכדור הוצא מגופי, אלבניוס היה לידי, הוא לבש רק בוקסר שחור, אני לבשתי רק את בגדיי התחתונים, "קר לי." לחשתי, אלבניוס שלח את ידו מעלי, נירתעתי מעט, וואז ראיתי שהוא רק מכוון את הברז, מים חמים יצאו ממנו, אלבניוס שטף אותי בהם, עדיין היה דם בשיערי ועל ידיי.

"אלבניוס." לחשתי, "כן?" הוא שאל, "מי ירה את הכדור שפגע בי, ומי ירה את הכדור שפגע בגבריאל?" שאלתי, ידעתי את התשובה, אבל לא הייתי בטוחה.

"גבריאל ירה עלייך, מפקד היחידה פוצץ לו את שתי הרגליים ויד אחת ברובה שלו."

"הוא יהיה בסדר?" שאלתי, לא ידעתי למה.

"אני חושב שכן, אבל בוודאות יוציאו אותו מהחקירה שלך." הוא אמר.

נבהלתי, שכחתי בכלל למה שאני במסדר הדם, לצורך חקירה.

הוא שטף את שיערי בשמפו ובמרכך, עיסה את גופי בסבון ואז שטף אותי שוב.

אלבניוס יצב אותי על רגלי, והוציא אותי מהאמבטיה, הוא עטף אותי במגבת חמימה, כנראה חיממו אותה קודם, התנגבתי, אלבניוס עזר לי להתלבש.

"למה גבריאל ירה עליי?" שאלתי.

"הוא שמע על הקשר בינינו ובינך ובין ריקרדו והוא מקנא, הוא היה יורה גם עלינו אם מפקד היחידה לא היה עוצר אותו."

"למה הוא ירה עליי קודם?" שאלתי, לא ממש הבנתי את זה...

"הכי חשוב היה לו להרוג אותך, כנראה הוא רואה בזה שאת לא איתו בגידה בו."

"טוב.. אני שמחה שיש לי אותך ושאני עדיין בחיים."

זה גרם לו לנשק אותי, הוא הצמיד אותי לקיר ונישק אותי במרץ, התקתי את שפתיי משפתיו ולחשתי לו: "אני אוהבת אותך." "גם אני אוהב אותך." הוא אמר ונישק אותי שוב.

פרק 12

"כלאו אותו באחד מתאי הכלא לחודש." אמר אלבניוס לריקרדו, הם מדברים על גבריאל..

"זה מגיע לו." אמרתי, "כן, זה מגיע לו, הוא חתיכת כלב!" אמר ריקרדו.

אלבניוס הסתכל עליו במבט נוזף אך לא אמר דבר.

שכבנו שלושתנו על המיטה של אלבניוס, אלבניוס כרגיל מעליי, ריקרדו שכב לידי, שקוע בספר שלו, אך עדיין קשוב לשיחה.

"מה יעשו לו? אני דיי בטוחה שכלא לא יספיק אחריי שהוא ירה בי.. עינו אותו כשהוא היכה אותי, אז על ירייה, מה יעשו לו?" שאלתי.

"יענו אותו, יכלאו אותו, ימנעו ממנו תענוגות, ויפצעו אותו אני מניח..." אמר לי ריקרדו.

"כן, זה בערך מה שיעשו.." אישר אלבניוס.

סובבתי את ראשי, ריקרדו הסתכל עליי, נישקתי אותו.

אלבניוס חייך, ניתקתי את שפתי מריקרדו ונישקתי את אלבניוס.

אלבניוס כהרגלו הוריד את חולצתי ואת מיכנסיי והשאיר אותי בבגדי התחתונים.

היה לי קר עכשיו, משכתי את אלבניוס אליי, אני בטוחה שאם הוא היה מתנגד לא הייתי מצליחה להזיז אותו, התגרתי בו כאשר ניצמדתי לריקרדו, בסוף שכבתי כלואה בזרועותיו, ריקרדו ליטף את כתפי בידו האחת, בשנייה השתמש כדיי להחזיק את ספרו.

נישקתי אותם לחלופין, פעם את אלבניוס, פעם את ריקרדו, אלבניוס פשט את החזייה שלי, ניבהלתי לרגע וכיסיתי את חזי הקטן בידיי, אלבניוס עלה שוב מעלי, פתח את זרועותי בעדינות, באהבה, והביט בי.

אפילו ריקרדו היה מרותק אליי, אלבניוס נשק לשפתיי שוב, הוא מישש אותי בעדינות, ליטף את פני, עבר על חזי, על הבטן  וחזרה למעלה.

"הודעה מהאדון!" הכריז שליח שנכנס לחדר באותו הרגע, הוא הופתע לראות את התנוחה שבה אנו נמצאים, אך התעלם.

אלבניוס קם, ריקרדו הזדקף, לא ידעתי מה קורה, ניצמדתי לריקרדו, הוא חיבק אותי באחת מידיו.

אלבניוס לקח את הפתק מהשליח ונתן לו קצת מכספו,כאות תודה על המשלוח, טיפ, אני חושבת שקוראים לנתינה הזו.

"אוי לא." אמר אלבניוס כשהוא קרא את הפתק.

"מה קרה?!" שאלנו אני וריקרדו יחד, אלבניוס העביר את הפתק לריקרדו, לא הספקתי לראות מה כתוב, רק את השם דומיניק.

פרק 13

"תספר לה." אמר ריקרדו לאלבניוס, "לילי," הוא פנה אליי, "מה קרה?" שאלתי בחשש, לא הייתי בטוחה שאני רוצה לדעת.

"דומיניק, הוא מחפש לוחמים ומתכנן פשיטה על מסדר הדם, הוא רוצה למצוא אותך ולהרוג אותך." אמר לי אלבניס.

"לא!" צעקתי, מבועתת. "האדון שלנו חוזר, הוא יבוא כדי להגן." אמר ריקרדו, "אל תדאגי, לא ניתן לו לפגוע בך!" פסק אלבניוס.

"תודה." אמרתי חלושות לשניהם.

"אפשר לספר לכם משהו?" שאלתי אותם, אבל התכוונתי לאלבניוס.

"כן, ברור." אמר ריקרדו, שכנראה הבין שאני מתכוונת בעיקר לאלבניוס.

"דומיניק, הוא....." התחלתי, לא יכולתי המשיך.

"מה איתו?" שאל אותי אלבניוס.

"אני לא יכולה לגלות, הוא איים עליי, הוא יהרוג אותי אם אני אספר." אמרתי בפחד מהול בעצב.

"הוא לא יפגע בך כל עוד אני חיי!" אמר לי אלבניוס.

ריקרדו הסכים.

"טוב..." אמרתי, "הוא קוסם, והוא גם לא ערפד, הוא ערפן." אמרתי בשקט, מחכה לקללה שתיפול. אבל זה לא קרה, הייתי בטוחה.

בכיתי, חיבקתי את אלבניוס, הוא נשק לראשי.

"אל תבכי," אמר, "את בטוחה."

בכיתי ויבבתי, עזבתי את אלבניוס וזינקתי לזרועותיו של ריקרדו.

העקתי עליו במקצת, אבל הוא שתק ורק חיבק אותי.

השתחררתי מאחיזתו ונשכבתי על מיטתו של אלבניוס, שניהם הצטרפו אליי.

אלבניוס נישק אותי. הפעם לא נירתעתי מניביו, הרגשתי אותם בלשוני.

הוא שתה את דמי דרך פי. לא התנגדתי לו, אבל לא אהבתי את ההרגשה.

הוא שיחרר את שפתיי, לא רציתי שיעזוב, נישקתי אותו שוב, משכתי אותו לצידי, ניצמדתי אליו.

שיחררתי אותו, נירדמתי, רק עכשיו, באמת הרגשתי בטוחה.

פרק 14

כל כך הרבה הגנות! והכל בשבילי! הוצב קוד פתיחה לחדר והגבירו את זרם החשמל שבדלת. לא האמנתי! רק בגלל מה שסיפרתי על דומיניק עכשיו הם ידעו מה צריך כנגדו. הלכנו לאכול במסעדה, רציתי לנסות שוב את האלכוהול, ביקשתי מריקרדו להגיד לאלבניוס, קצת התביישתי..
"אין בעיה." אמר לי ריקרדו והלך לדבר עם אלבניוס.
שוב כאבו לי הרגליים בזמן ההליכה במסדרון, אלבניוס הרים אותי, באמצע הדרך הוא העביר אותי לידיו של ריקרדו והוציא נשק.
מאז מה שקרה עם גבריאל ריקרדו ואלבניוס מסתובבים עם נשקים כל הזמן, גם ריקרדו הוציא נשק, הוא המשיך להחזיק אותי ביד אחת, לא אהבתי את זה, ניתלתי על צווארו כדי לא ליפול, אפילו שידעתי שהוא לא יתן לי ליפול עדיין קצת פחדתי מחוסר היציבות הזה..
הפעם לא הזמנו אוכל, רק שתייה, שתיתי את כל כוס האלכוהול שלי, הרגשתי מעורפלת, לא נהנתי מזה, אבל אהבתי את טעם האלכוהול.
אלבניוס המשיך להזמין אלכוהול, אני נשברתי באמצע הכוס השנייה שלי, הזמנתי את המשקה המחזק ששתיתי לפני כמה ימים.
ריקרדו שתה וודקה, המשקה החריף האהוב עליו, ביקשתי ממנו לטעום קצת מהמשקה, הוא העביר לי את כוסו, שתיתי, הכרחתי את עצמי לבלוע ולא לירוק, זה היה מגעיל, שרף לי בפה, אלבניוס נתן לי קצת מהמשקה שלו, זה שבר אותי, לגימה קטנה מהשמפניה שלו ונישברתי, הייתי שיכורה, לא יכולתי לעמוד.
אלבניוס שילם והרים אותי בידיו, היתה לי סחרחורת, אני חושבת שהתעלפתי, כי התעוררתי בחדר בלי לדעת איך הגעתי לשם.
רציתי לקום, ניסיתי וכשלתי, לא היה אף אחד בחדר, לא היה מי שיעזור, קראתי לעזרה, מפקד היחידה נכנס לחדר ועזר לי לשוב למיטה.
"תודה." אמרתי לו, הוא הנהן בראשו, מבחינתי זה היה כמו להגיד 'שמחתי לעזור'.
הספר של ריקרדו היה לידי, הוא שכח אותו כאן. "מרחץ הדמים." לחשתי, דומיניק היה קורא את הספר הזה והוא לעולם לא נתן לי לקרוא בו.
שתי דקות הסתכלתי על הספר בלי האומץ לקרוא בו, הושטתי את ידי, נגעתי בו, הרמתי אותו והעברתי לעמוד הראשון, התחלתי לקרוא.

פרק 15

זה היה מרתק, קראתי וקראתי, אבל בקצב איטי, דומיניק לא לימד אותי לקרוא כמו שצריך...
מישהו חטף את הספר מידיי, ניבהלתי וצעקתי, ריקרדו הניח את ידו על פי כדיי להשתיק את הצעקה.
"שלא תעזי לקרוא בספר הזה!" צעק עליי, נבהלתי ממנו, שנאתי לראות אותו כועס!
אחזתי בסדינים של המיטה בזמן שהוא החזיר את הספר למקומו על המדף, "שלא תקראי בו לעולם!" הוא אמר לי.
אני לא יודעת למה, אבל כעסתי עליו, אוליי כי הוא התנהג דומה לדומיניק.
צעקתי עליו שיעזוב אותי ושלא יגיד לי מה לעשות, אמרתי לו שזו זכותי לקרוא מה שאני רוצה. הוא סטר לי בפני זו הייתה הפעם הרשונה שהוא הכה אותי. בכיתי מכאב, קמתי וברחתי מהחדר, הוא לא יצא אחריי. רצתי למסעדה כדיי למצוא את אלבניוס, הוא היה שם עם כמה נערים בערך בגילו, רצתי אליו, הוא ראה אותי, תפס בכתפיי והרגיע אותי.
סיפרתי לו את הכל, אבל בשקט, רק לאוזניו, לא רציתי שיפגעו בריקרדו, הוא הזמין לי משקה, לא ידעתי מהו, שתיתי, וזיהיתי את ההרגשה מיידית, שמפניה.
נפלתי בזרועותיו, הוא נשא אותי לחדר, ריקרדו כבר לא היה שם, "ספרי לי שוב מה קרה." אמר לי. סיפרתי לו את כל הסיפור, ריקרדו נכנס, אלבניוס הכה אותו על פניו והפיל אותו אחורה, על הרצפה, רצתי כמה שיכולתי בהשפעת האלכוהול וניצבתי בינהם.
לא יכולתי לתת לאף אחד מהם להיפגע, אהבתי את שניהם, רק עכשיו הבנתי איזו טעות זו הייתה לספר לאלבניוס, הייתי צריכה לסבול את זה בשקט.
אלבניוס הזיז אותי הצידה בידו ובעט בריקרדו, דחפתי את אלבניוס בכל כוחי, הוא כשל הצידה, הוא לא היה מוכן לזה ולכן נפל, הוא קם, תפס בזרועותיי והכניע אותי על הרצפה.

אם יש דבר שדומיניק לימד אותי, זה לא להתנגד במקרה הזה, אבל כעסתי והייתי שיכורה, לא שלטתי בעצמי, התנגדתי, הוא החזיק את ידיי והניח את ברכו על גבי, לא יכולתי לזוז, ריקרדו קם קד קידה עמוקה לאלבניוס והתרחק, הוא ידע שאם הוא יתערב הוא רק יחמיר את מצבי, אלבניוס סימם אותי במזרק של אבסינת, הסתכלתי פניו, שנאתי אותו ונפלתי להשפעם הסם.

פרק 16

התעוררתי על המיטה, אלבניוס היה לידי, ריקרדו ישן במיטתו, סימן ברור על כתפו הבהיר לי שגם הא סומם, כמה שכעסתי על אלבניוס, כעסתי על עצמי ברמה כפולה.
ידעתי שכל מה שקרה היה באשמתי.
חיבקתי את אלבניוס, הוא חיבק אותי חזרה, אחת מעצבעותיו חדרה מתחת לחולצתי כדי להוריד אותה. התנגדתי, הוא כיבד את התנגדותי, התנשקנו, הוא ניסה שוב לפשוט את חולצתי, נתתי לו, שכבתי בתחתונים מתחת לשמיכה, ידו ליטפה אותי, ריקרדו התעורר, הוא ואלבניוס הסתכלו אחד לשני בעיניים, אלבניוס הינהן קלות בראשו וחזר לנשק אותי, ריקרדו הצטרף ונשכב מאחורי, הוא ליטף את גופי בזמן שהיתנשקתי עם אלבניוס, נרגעתי, אלבניוס כבר לא כעס על ריקרדו וריקרדו כנראה לא כעס על אלבניוס, או שהוא פשוט הסתיר את זה מצויין.
התקתי את שפתי משפתיו של אלבניוס וסובבתי את ראשי, "מצטערת על אתמול." אמרתי לריקרדו. הוא חייך, ידעתי שהוא סלח לי. השבתי חיוך.
אלבניוס סובב את פני בעדינות חזרה אליו ונישק אותי, לשונו חדרה לפי, הוא עלה מעלי, נשכב עליי בעדינות, ריקרדו חייך ויצא מהמיטה, הוא הבין כנראה את הרמז של אלבניוס לבקשת פרטיות, אלבניוס הרים את ידו ומשך את השמיכה מעלינו, היינו רק אנחנו, אני, משערי השטני עד קצות ציפורני הרגליים שלי הצבועות בלק בצבע ורוד והוא, משיערו השחור החלק עד לרגליו השריריות, לא הייתה לי מילה אחרת לתאר אותו חוץ מחתיך.
פתחתי את כפתורי החולצה שלו והורדתי אותה מעליו, הוא הניח את ידו על מותני, הפסקתי לנשק אותו, ירדתי מטה לצאוורו ושתיתי מדמו, לא יכולתי לשתות הרבה, הייתי עדיין.. קטנה..
הוא התגלגל ומשך אותי מעליו, שכבתי על בטנו והקשבתי לליבו, הוא משך אותי מעלה ממותני והניח את ראשי על כתפו, הפעם היה תורו לשתות ממני, כל הדם עזב את גופי, הייתי על סף מוות, הוא סובב אותי והשכיב אותי על גבי לידו.
שוב הוא היה מעליי, הוא נשך את פרק ידו ויצר פצע מדמם, ידעתי מה הוא רוצה לעשות, הוא הניח את פרק ידו בפי, שתיתי, בלגימות קטנות ובקצב קבוע.
הפכתי לשלו.

פרק 17

"אני לא מאמין שעשית את זה בלי להגיד לי!" התעצבן ריקרדו.
רק עכשיו הוא שמע על מה שאירע אתמול, האמת שהכעס שלו מוצדק.. אלבניוס לא סיפר לו על כך שגרם לחיבור בקשר דם ביני ובינו, "אחי, תתמודד!" אמר אלבניוס, זו הפעם הראשונה ששמעתי את אלבניוס קורא למישהו 'אחי'.
נו טוב.. כל יום לומדים משהו חדש. "ריקרדו, אני עדיין אוהבת אותך באותה המידה." אמרתי לו, הרגשתי את הקנאה בקולו, היה ברור שהוא מפחד לאבד את אהבתי אליו.
"נו.. אז בסדר." הוא נכנע. חיבקתי אותו, "ביי." אמרתי לו, "ביי." השיב.
היום יהיה האימון האמיתי הראשון שלי, אלבניוס יאמן אותי, הוא קבע לי מבחן, אני אנסה להתקבל למסדר הדם בעוד שבועיים! לא אלבניוס ולא ריקרדו ידעו על כישורי הלחימה והמיומנויות שלי עם כלי נשק, הצטיינתי בחרבות ובחץ וקשת, אבל לא ידעתי לעבוד על סכינים, ולא עם חניתות, ובטח שלא עם רובים! דומיניק לא נתן לי להתקרב לכלי נשק כדי שלא אוכל להמלט ממנו ומביתו, ברגעים אלה ממש הוא וודאי מרגיש את הקריעה שבלבו, כי הרי אני כבר לא שייכת לו, עכשיו אני שייכת לאלבניוס וריקרדו, וכל שאר אנשי מסדר הדם.

"הגענו." אמר לי אלבניוס והניח אותי על האדמה. הוא נשא אותי בידיו כי בסוף המסדרון שמוביל לחדר שלנו עיקמתי את הקרסול.
"במה נתחיל?" שאלתי אותו, הרגשתי לקראת התחלת האימונים.
"הממ.. במה את טובה?" הוא שאל אותי, מהורהר.
"קשתות וחרבות." עניתי, בכל הכנות.
"אז בזה נתחיל!" הוא אמר.
"לא מתאמנים קודם על מה שאני לא טובה בו?" שאלתי ולא הבנתי.
"לא, אני רוצה לראות כמה את יודעת על מה שאת כן יודעת." הוא אמר, הוא מאוד סבלני אם לומר את האמת, כשיש דברים שאני לא מבינה אני יכולה להמשיך לשאול ולשאול עד שאני סוגרת את המעגל.
הוא הגיש לי קשת, היא הייתה שונה ממה שהכרתי, היה לי קצת קשה איתה בהתחלה, אבל יריתי ויריתי חצים עד שהכרתי את הכלי החדש שברשותי.
"יש!! הצלחתי!" אמרתי, ברגע שהיתרגלתי לקשת החדשה.
"נסי לפגוע בתפוח." אמר והצביע על העץ שמענפו תלוי תפוח. יריתי אחד מהחצים, פגעתי במדויק. שילחתי חץ נוסף ופגעתי בעלה של התפוח הקרוב ביותר, הוא נפל, בדיוק ככוונתי, רצתי ותפסתי את התפוח, נגסתי בו, הוא היה מדהים!
הצעתי לאלבניוס, הוא לקח את התפוח מידי ונגס בו.
"את יודעת להשליך סכינים?" הוא שאל אותי, לא ידעתי להשליך סכינים, אף פעם לא הייתי טובה בזריקות. "לא." עניתי, "טוב, נסי לפגוע בשני החצאים." הוא אמר.
"בחצאים של מה?" שאלתי, מבולבלת, "בחצאים האלה!" אמר והשליך סכין לכיוון העץ, הבנתי את הכוונה ושילחתי חץ, סכינו חצה את התפוח לשני חלקים והחץ שלי ננעץ רוטט בגזע העץ, שני חצאי התפוח משופדים עליו.

פרק 18

"מרשים." אמר לי אלבניוס בעודו מושך את החץ שלי מהעץ במיומנות, בלי לשבור אותו.
"גם הזריקה שלך." חייכתי אליו. "אולי תנסי לזרוק את הסכין בכל זאת?" הוא שאל אותי, אישרתי ולקחתי את הסכין מידו, זרקתי אותו, שיעול מזויף נשמע מאחורי והסיח את דעתי, לא רק את התפוח פיספסתי, גם בשלושה עצים! אבל נראה שהזריקה הגרועה שלי לא הטרידה את אלבניוס כרגע, הוא משך אותי אל מאחורי גבו והוציא את הנשק שלו.
"לא!" אמרתי, "כן!" חייך אלייי חיוכו המרושע של לא אחר מדומיניק.
"לא!!" חזרתי, כלא מאמינה.
"אהה, אלבניוס, ידידי הוותיק!" אמר דומיניק, לא האמנתי, אלבניוס ודומיניק חברים?
"אני לא ידיד שלך ומעולם לא הייתי!" צעק אלבניוס על דומיניק.
חיוך מרושע עלה על פניו של דומיניק, "למה אתה מסתיר מפני אהובתך את סודך הגדול ביותר?" אמר דומיניק.
"אלבניוס מה קורה פה?!" שאלתי, לא הבנתי מה קורה סביבי.
"טוב.. אני ודומיניק פעלנו יחד לפני כמה שנים." אמר אלבניוס ונאנח בעצב.
" שבע, ליתר דיוק." הוסיף דומיניק.
"מה?! זה לא אפשרי! אני לא מאמינה לך!" צעקתי על אלבניוס.
"למה שאשקר לך על זה?" שאל אלבניוס.
לא הייתה לי תשובה לזה, אני בטח חולמת, כן! זה ההסבר! אני חולמת! עדיין בהשפעת הסם של אתמול!
"מתוקה, את לא חולמת." חייך אליי דומיניק. "באתי במיוחד לכאן בשבילך אלבניוס, בוא אליי, חבק לשלום ידיד וותיק." אמר דומיניק בקולו המגרה ופתח את ידיו.
אלבניוס התקרב אליו, הם התחבקו!

פרק 19

דומיניק חייך אליי ויצר בשפתיו מאחורי גבו של אלבניוס את המילים 'את אבודה' בלי קול.
דם יצא מפיו הפעור למחצה בחיוך מזויע והחיוך הפך בהדרגה לעווית כאב.
אלבניוס תקע את אחד מסכיניו בגבו, "רוצי! תביאי תגבורת!" צעק עליי אלבניוס בזמן שדומיניק הוציא אחד מסכיניו ודקר אותו בגבו התחתון.

רצתי בכל כוחי לכיוון המטה, ניתקלתי בחבורה של ערפדים, כולם נראו מבולבלים למראה דמותי המתנשפת בהיסטריה, "דומיניק, אלבניוס, סכינים, דם!!!" אלו היו המילים שהספקתי להוציא מפי לפני שקרסתי על הרצפה, אחד מהם הרים אותי, רצנו מהר החוצה, "לאן עכשיו?" שאל אותי בבהלה זה שנשא אותי, הצבעתי בידי לכיוון הכללי ממנו באתי.
הניחו אותי על הקערקע, ראיתי אותם מסממים את דומיניק, שכמובן השיב מלחמה, חלק מהם ניסו להציל את אלבניוס, דומיניק הספיק רק להשליך סכין אחד לעברי לפני שהסם גבר עליו, הסכין ננעץ במרכז חזי, פי נמלא דם, נשימתי נעתקה והיתעלפתי.

"אתה בטוח?!" נשמע קולו הבהול של אלבניוס. "כן, היא תהיה בסדר." נשמע קול שלא הכרתי.
"היא ערה." שמעתי את הקול שלא הכרתי.
"שתי ידיים מוכרות הונחו בבהילות אך בעדינות על ביטני, פקחתי את עיניי, זה היה אלבניוס, הוא בסדר!
"חשבנו שנאבד אותך!" הוא אמר לי, ניסיתי לדבר ולהגיד לו שחשבתי שאאבד אותו, אבל לא יכולתי, "הסכין הייתה מורעלת." הסביר לי אלבניוס.
הסתכלתי למטה, למקום שבו הסכין ננעצה היא עדיין שם!!!
אלבניוס ירד יחד עם מבטי, "זה בסדר, יבואו להוציא את הסכין בעוד דקות ספורות." הרגיע אותי ריקרדו, כמה שמחתי לראות את ריקרדו, פחדתי שלא אראה אותו יותר.
הוא צדק, תוך כמה דקות הגיעו שני אנשים בכפפות לבנות וסטריליות, "זה יכאב קצת." אמר לי אחד מהם, זה שדיבר איתי הניח את ידיו על כתפי, כדיי שלא אזוז, אלבניוס החזיק אחת מידי, ריקרדו אחז בשניה, האדם השני אחז בסכין שהייתה נעוצה בליבי ומשך אותה, צעקתי ודמעות עלו בעייני, הסכין יצאה מגופי, אלבניוס עזב את ידי ומיהר לעצור את הדימום המתחדש, הוא השתמש באחד מקסמיו, הפצע כמעט נסגר, "רגע!" עצר אותו ריקרדו, "תן לי להוציא את הרעל." הוסיף, אלבניוס הזיז את ידיו והפצע דימם שוב, ריקרדו הניח יד על גב הפצע והעלה אותה, נוזל אדום שחלקו כחול הוצא בעקבות ידו, אלבניוס החזיר את ידיו למקומן וסגר את הפצע.
הרגשתי טוב יותר, אבל עדיין הייתי חלשה.

פרק 20

גזרו עליי לשכב שבוע בלי פעילות ובלי מאמץ, אלבניוס דחה את המבחן שלי כדי שאני אוכל להחלים כמו שצריך וגם להתאמן אחר כך, אסור לי לשתות אלכוהול שבועיים אחריי ההחלמה ואני חייבת לקבל מנות דם בגלל הכמות שאיבדתי כשהסכין ננעצה בי וכשהיא יצאה מגופי, כרגע אני שוכבת במיטה של אלבניוס ומקבלת מנת דם, אלבניוס מקבל טיפול נוסף לגב שלו עכשיו וריקרדו איתי בחדר קורא בספר שלו 'מרחץ הדמים' "ריקרדו!" זעקתי, הוא רץ אליי, "הפצע שלי נפתח!" זעקתי בכאב, הוא הניח את ידיו על הפצע כדיי לעצור את הדם, הסדינים הוכתמו בדמי, זה היה הסוף שלי, ריקרדו לא יכל לעזוב אותי ולא יכל ללכת לקרוא לעזרה, איבדתי את כל הדם בגופי, התעלפתי, עכשיו זה ברור, אני לא אתעורר עוד.
לא האמנתי, אני עדיין חייה, מסתבר שנשארו עוד כמה מנות דם בחדר, ריקרדו התקין אותם והלך להביא לי עזרה, תפרו את הפצע שלי, כמו שעושים לבני אנוש, אבל מי היה מאמין שזה עזר.  שכבתי במרפאה, אלבניוס שכב על בטנו במיטה לידי וקיבל טיפול בגבו, הוא עיווה את פניו בכאב, הוא קיבל חיטוי לפצע שלו באלכוהול, לא ידעתי למה כואב לו, עד שהגיע האלכוהול בשביל לחטא את הפצע שלי, בכיתי מכאב, זה שרף, אבל אחר כך זה לא, הטיפול עזר, הייתי צריכה להישאר במרפאה לעוד יומיים, כדיי לראות עם הפצע נפתח שוב.

הפצע לא נפתח שוב, החזירו אותי לחדר, אלבניוס רופא לגמרי וחזר לשתות אלכוהול שוב, לא הבנתי למה מותר לו לשתות ולי אסור, אבל סמכתי על המרפאים שלי, "מה עושים עכשיו לדומיניק?" שאלתי את אלבניוס, "מענים אותו במכות חשמל עד שהוא יספר את כל הפרטים על התוכנית שלו, אחר כך אני מאמין שיכלאו אותו או שיהרגו אותו.." הייתה תשובתו, אפילו שזה דומיניק אני מאמינה שלכל אחד מגיע הזדמנות לחיות ולהשתפר, "אי אפשר להרוג אותו!" אמרתי במחאה, "ולמה לא?" הוא שאל אותי.
"כי.... אמ.. כי אי אפשר!" הייתה תשובתי, הרגשתי מטומטמת בגלל התשובה הזו.
"אחלה תשובה." אמר לי ריקרדו שהחליט להתערב בשיחה, אלבניוס צחק, הסתכלתי עליו במבט מאשים, "מה? מה עשיתי עכשיו?" הוא שאל אותי בצחוק, קצת נפגעתי ממנו, אבל ידעתי שהוא לא מנסה לפגוע בי, הוא ישב לידי, התכרבלתי בזרועותיו, אבל בזהירות, עדיין כאב לי קצת, הוא הרכין אליי את ראשו ונישק אותי.

פרק 21

הא, אני לא מאמינה! ריקרדו יוצא לדייט!! הא!
ישבתי לידו וזימרת: "ריקרדו יוצא לדייט! ריקרדו יוצא לדייט!...." "טוב דיי! הבנו! הוא יוצא לדייט!" התעצבן אלבניוס אחרי שזימרתי את מנגינתי כבר כרבע שעה.
המשכתי, בשביל להתגרות באלבניוס. בסופו של דבר הפסקתי, פרעתי את שיערו של ריקרדו ונשקתי ללחיו. הוא נראה טוב, "בהצלחה דייט-מן." צחק עליו אלבניוס, ריקרדו קילל אותו בקללה שלא היה מעז להגיד לו היה שם אדם נוסף, אלבניוס רק צחק.
"ביי." אמרתי לו וחיבקתי אותו. "ביי." השיב לי ונישק אותי על שפתי.
עמדתי בדלת וצפיתי בו מתרחק, ידיים אחזו בי בעדינות מאחור ומשכו אותי מעלה, אלבניוס אחז אותי בידיו, עדיין צוחק, השתקתי את צחוקו בנשיקה שהוא לא היה מוכן אלייה, הוא היה קצת מופתע ואז החזיר לי נשיקה, תוך כדיי הנשיקה הוא סגר את הדלת של החדר והניח אותי בעדינות על המיטה, הוא התיק את שפתיו משפתיי והוציא בקבוק אלכוהול, "אסור לי." אמרתי בעצב, "זה לא לשתייה." הוא אמר לי, מוריד את חולצתי ופותח את החזייה שלי, הוא פתח את הבקבוק ושפך מעט אלכוהול על הפצע שלי, זה לא כאב כמו בפעם הראשונה, אבל זה עדיין שרף. עצמתי את עייני לכמה שניות ופתחתי אותם שוב, הבקבוק נעלם, איתרתי אותו על השידה, לא ראיתי את אלבניוס, שכבתי על צידי, לא היה לי נוח, הסתובבתי לצד השני ונבהלתי לראות את אלבניוס שם, לא ראיתי אותו קודם, הוא התנפל על צווארי, ניסיתי להדוף אותו, אבל זה היה מאוחר מידי, הוא לכד אותי בלפיתת הברזל שלו, הצלחתי לשחרר אחת מידיי, תפסתי את ידו הימנית ומשכתי אותה לעבר פי, נשכתי בפרק ידו, הוא משך את ידו ממני והפצע שבידו נסגר מייד, זזתי כמה שיכולתי, אבל הוא הוסיף ללפיתה גם את ידו הימנית, כופפתי את ברכי לבטן ודחפתי אותו ברגלי, הוא לא שיחרר אותי, לא ידעתי מה לעשות, לא נראה שהוא יפסיק לשתות, ערפד שרוצה להשאיר מישהו בחיים היה מפסיק כבר, כמעט מתתי, נאבקתי בכל כוחי ורק לפני המוות ידעתי מה לעשות.

פרק 22

עצרתי והפסקתי להאבק בו, נשמתי בכבדות, זזתי, אבל בכניעה, הוא שיחרר אותי ונתן לי מנת דם נוספת, ישר מפרק ידו, כל זה היה רק כדיי להראות לי שהוא חזק ממני, ידעתי את זה, אבל הוא רצה להבהיר לי את זה בכל זאת, הוא שלף את ידו מפי, נאבקתי להשיבה והוא נשך בצווארי שוב, הפסקתי להיאבק ושכבתי כנועה בידיו, "לעולם אל תאבקי בחזקים ממך." לחש לי, "אתה לא צריך להוכיח לי שאתה חזק יותר ממני." עניתי לו, "אני יודע." הייתה תשובתו הקצרה אך המספקת.

"אני רוצה לצאת החוצה." אמרתי לו, "אסור לך ללכת יותר מידי, אפילו את המסדרון לא תצליחי לעבור עם הפצע הזה." אמר והצביע על הפצע שלי, "אז אתה תרים אותי?" שאלתי בקול מתחנן. "נו בסדר." אמר ועזר לי ללבוש שוב את בגדיי, הוא נשא אותי החוצה, לאזורים הירוקים שבחוץ, "איך אתה לא מתעייף מלקחת אותי כל הדרך?" שאלתי, "אני לא מצליחה לעבור את המסדרון לבד!" הוספתי אחריי השאלה.
"אני גדול ממך והיה לי יותר זמן לפתח את השרירים שלי, את היית כלואה חצי מחייך." הייתה תשובתו.
"אני רוצה להיות כמוך!" אמרתי לו, "לעולם לא תוכלי להיות כמוני, אני רשע מבפנים, את טהורה." אמר בעצב ומיהר להסתיר את דמעותיו.
"אתה לא רשע!" התווכחתי איתו. "אני כן." אמר והוציא סכין, "תראי בעצמך."
לרגע הייתי בטוחה שהוא עומד לדקור אותי, אבל זה לא מה שהוא עשה, הוא הניח אותי בעדינות וחתך את כתפו, זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הסתכלתי בדמו, הוא היה שחור, לא אדום כהה, שחור.
"לדומיניק היה דם כזה!" אמרתי בהיסטריה, רצתי וניכנסתי לביניין, הגעתי לחדר בזחילה, טיפסתי על המיטה ופרצתי בבכי.

הוא נכנס אחרי עשר דקות וחיבק אותי, התנערתי ממנו וניכנסתי למיטה של ריקרדו.

פרק 23

אלבניוס התקרב אליי שוב, "תעזוב אותי!" אמרתי לו וחזרתי למיטה שלו, עדיין בוכה.
"אני לא אעזוב אותך לעולם." אמר לי בשקט ועלה מעליי, בעטתי בו, לא היה לו אכפת, הוא הניח את ברכו על רגליי כדיי שלא אוכל לבעוט, "אני אוהב אותך, באמת שכן." הוא אמר לי. שוב בכיתי, פחדתי ממנו, אבל אהבתי אותו, תפסתי את כתפיו בידי ומשכתי אותו לצידי. הוא חיבק אותי, "אני אוהב אותך ותמיד אוהב." לחש באוזני.
הוא התיישב, "אל תלך!" אמרתי והחזקתי בידו, הוא הוציא את הסכין שלו שוב וניקה את חודו על סדין המיטה, הוא נאנח, לא אהבתי לראות אותו עצוב כל כך.
קמתי גם אני וחיבקתי אותו, הוא הכניס את הסכין לחגורתו, ליד שאר הנשקים שלו, לפתע, כמו בפרץ כעס פתאומי הוא השתחרר מאחיזתי והתרחק ממני, גבו מופנה אליי, "מה עשיתי?" שאלתי ודמעות עלו שוב בעייני, "כלום!" הוא צעק והסתובב, "אני לא מבינה אותך!" צעקתי בקול חנוק, בשנייה הוא היה לידי, לא ידעתי איך הוא הגיע לידי בכזו מהירות, נישכבתי על גבי, הוא טיפס מעליי, ופתח את חולצתי שוב, השאיר אותי חשופה. הרמתי את ראשי ונישקתי אותו, הוא הזיז את ראשו, "מצטער." אמר, לא הספקתי לשאול אותו על מה וניביו חדרו לליבי, דרך הפצע שלי, זעקתי, ניסיתי לזוז, הוא החזיק את שתי ידיי מוצלבות מעל ראשי ביד אחת, ביד השנייה השתמש כדיי לייצב את עצמו, "רד ממני!!" צעקתי ובעטתי ברגלי, אך לשווא.

הוא השאיר אותי על המיטה כשפיצעי סגור שוב, הוא הוציא בקבוק שמפניה מכיס פנימי במעילו, הרגשתי את ידו מתחת לראשי, הוא הרים אותו והניח את שפת הבקבוק בפי, שתיתי ממנו והרגשתי שיכורה, נירדמתי.

פרק 24

"למה?" שאלתי את ריקרדו כשהתעוררתי, "למה כלאו אותו?" שאלתי, שבורה, כלאו את אלבניוס, הוא כושף, הסכין שדומיניק החדיר לגבו הייתה מהולה בשיקוי שליטה, "הוא לא שלט במעשיו." אמר ריקרדו והלביש אותי, "מנסים להוציא את השיקוי מגופו." הוא הוסיף בזמן שסגר את הרוכסן של החולצה שלי, "הוא יהיה בסדר, נכון?"
"אני לא יודע, אני מקווה, הוא בחור חזק, אני מניח שהוא ישרוד." הוא אמר בנימת עצב.
"טוב עזוב.. מעציב אותי לדבר עליו כאילו הוא כבר מת.." אמרתי, "אם כבר, איך היה בדייט?" שאלתי, "לא משהו, היא לא הייתה משהו.." הוא אמר לי, "מה כבר קרה?" שאלתי אותו, מתעניינת, "היא רק רצתה להתקדם מהר, ישר לנשיקות וליחסים." הוא אמר, צחקתי, הוא הסתכל עליי בגבות מורמות בשאלה, "תודה שזה מצחיק." אמרתי "עזוב מצחיק, קורע!" צחקתי, הוא הסתכל עלייי בכעס, אבל אני יכולה להישבע שראיתי הבזק של חיוך.

"הוא בסדר!" נכנס ריקרדו בריצה לחדר וחיבק אותי, "הוא משתחרר עוד שעה!"
שמחתי וזינקתי באוויר וברחבי החדר, "זהירות, שלא תיפצעי לי עוד יותר." הוא צחק עליי אחרי שניתכלתי ברגל של המיטה וקיפצתי על רגל אחת בכאב.
דחפתי אותו על המיטה, לקחתי את אחד הספרים שלו ורצתי ברחבי החדר, הוא אחריי, הוא תפס אותי והתגלגלנו על השטיח כמו זוג מופרעים, אלבניוס נכנס, כנראה שלא שמנו לב לזמן וכבר עברה שעה, קמתי וקפצתי לזרועותיו, "מצטער, באמת." הוא אמר לי ודמעות ירדו מעיניו, הוא הסיט את פניו, הוא לא רצה שניראה אותו בוכה, תפסתי את פניו בידיי, "אני סולחת לך.." אמרתי חלושות לאוזניו בלבד.

פרק 25

"אה אחי מה קורה?" שאל אלבניוס את ריקרדו כשאני עוד בידיו, "הכל טוב." ענה ריקרדו וקם מהריצפה. אלבניוס הניח אותי על המיטה הוריד את החולצה שלי והסתכל בפצע, "עכשיו יש לי צלקות של ניבים!" צחקתי, "מגניב!" הוספתי אחרי זה, כמעט נחנקתי מצחוק.
קמתי מהמיטה, אלבניוס אחריי, התקדמתי לריקרדו בכוונה להמשיך במשחק שלנו, אלבניוס הגיע לידי שוב, הוא דחק אותי לקיר בעדינות, הצמיד את שפתיו לשפתיי ונישק אותי, הוא עצר באמצע, "איך היה בדייט דייט-מן?" שאל את ריקרדו כדיי לעצבן אותו שוב, ריקרדו בעט בו, לא חזק, אבל חזק מספיק, אלבניוס צחק וחזר לנשק אותי, הוא תפס במותני ומשך אותי אליו, "איך הנשיקה ידידי הפיראנות?" צחק עלינו ריקרדו, בגלל הבדלי הגודל בפנים אני מניחה שבאמת נראנו קצת כמו דגים, "תיזהר לפני שאני אוכל אותך." צחקתי ועזבתי את אלבניוס שוב, הלכתי לריקרדו משכתי אותו בצווארון החולצה מטה, לגובה פניי ונישקתי אותו, "מי דג עכשיו?" שאל אלבניוס ונשען על הקיר בגבו, משלב את ידיו, "אני רעבה." אמרתי. אלבניוס הוציא מכיס מעילו מבחנה קטנה ובה דם וזרק אותה אליי, פספסתי אותה, ריקרדו תפס אותי והגיש לי אותה, פתחתי אותה ורוקנתי את כל תוכנה בלי הפסקה לנשימה, "תודה." אמרתי, "גם אני רעב, לקירבה שלך." אמר לי אלבניוס כדיי לגרות אותי לחזור אליו, התגרתי בו וחזרתי למיטה, הוא עשה לי פרצוץ נעלב, קראתי לאלבניוס ולריקרדו לבוא, הם נשכבו כל אחד בצד אחר שלי, "מה אתם עושים לעזאזל?" שאל קול מתגרה ולעגני, זה היה גבריאל.

"גבריאל?" שאלתי, הוא נעלם.

פרק 26

"מה לעזאזל?" שאל ריקרדו שהיה מבולבל בדיוק כמוני, "מה לעזאזל." אישר אלבניס את השאלה, "אתם חושבים שהוא מת וזאת הרוח שלו?" שאלתי, נלחצת, "לא, אם זו הייתה הרוח שלו הוא לא היה עוזב הקרצייה הזאת.." ענה לי אלבניוס בקוצר רוח.

ישבנו במסעדה, קיבלתי אישור מיוחד להמשיך לשתות אלכוהול, התמכרתי אליו, לטעם שלו ולתחושת ההשתכרות, הכי אהבתי, בדיוק כמו אלבניוס, שמפניה, זה האלכוהול היחיד שבאמת נהנתי מהטעם שלו, עדיין לא הצלחתי להבין איך ריקרדו שותה וודקה, זה שורף את הפה, רציתי לראות אם מתרגלים לטעם ושתיתי מכוסו של ריקרדו עוד כמה וכמה פעמים, בכל פעם מחדש הפה שלי בער, אז.. אני לא אוהבת וודקה..
עברתי משבר דיי רציני כאשר רציתי להזמין את הכוס הרביעית שלי, אלבניוס לא נתן לי, הוא אמר ששלוש זה מספיק לפעם אחת, כעסתי עליו, והזמנתי את המשקה בכל זאת, כשהגיע הכוס עם השמפניה אלבניוס רוקן אותה בפעם אחת, הוא עמד על זה שלא אשתה עוד אלכוהול היום.
רעיון מטורף עבר לי בראש, אם אני אעשה מעשה שלא מקובל עליו הוא יאלץ לסמם אותי, אבל זה לא מתקבל על הדעת, זה יכול לגרום לתוצאות חמורות..
ניסיתי להתגנב בלילה כדיי לשתות עוד, רק כדיי לעצבן את אלבניוס וריקרדו, פקחתי את עיני והתישבתי, מוכנה לקום בכל רגע, ידו של אלבניוס עטפה את מותני ומשכה אותי חזרה, "את לא הולכת לשום מקום." אמר וביטל את כל התוכנית, כנראה שפשוט זזתי יותר מידי, או שהוא פשוט הרגיש את ההתרגשות שלי, כי ליבי פעם בטירוף, למזלי היתה זו שעת לילה מאוחרת ולא היה לו כוח להתחיל לריב איתי, אז הוא פשוט החזיק אותי כל הלילה.

פרק 27

פקחתי עיינים, כבר היה אור בחוץ, אלבניוס עדיין חיבק אותי בידו, ניסיתי להשתחרר מאחיזתו אבל הוא המשיך לאחוז בי בחוזקה, "אלבניוס!" אמרתי לו בקול שקט, הוא לא הגיב, "אלבניוס!" חזרתי, חזק יותר, "אלבניוס!" צעקתי, הוא התעלם ממני, ניערתי אותו בחוזקה, "מה?!" הוא נהם, "תן לי לצאת!" אמרתי לו, הוא נהם משהו שנשמע כמו 'לא' אבל לא הייתי בטוחה, "נוו! תשחרר אותי! אני רוצה ללכת!" "לא.", הוא אמר בחיוך ופתח עיניים, הוא סתם רצה לראות מה אעשה, נסיתי הכל, בכי וצעקות ואיומים, הוא רק צחק והמשיך לאחוז בי, התחננתי, זה לא עזר, עשיתי פרצוף פגוע, זה רק הצחיק אותו יותר, ניסיתי לשחרר את ידו בכוח, בסוף הפסקתי להילחם והסתובבתי בידיו, הסתכלתי בעיניו החומות והעברתי את ידי בשיערו השחור, "אולי תיתן לי ללכת בכל זאת?" שאלתי, הוא צחק שוב, "בבקשה!" אמרתי, הוא המשיך לצחוק, חיבקתי אותו, ניסיתי למעוך את צלעותיו, הצלחתי באותה מידה שבה דג יצליח לשבור את העצמות שלי, הוא מחץ אותי חזרה, השתעלתי וניסיתי להסתכל עליו במבט בוז, הניסיון הכושל שלי רק גרם לו לצחוק עוד יותר, ידעתי שבסוף הוא ישתעמם וישחרר אותי, אבל הרגע לא הגיע.
הכנסתי את ידי מתחת לחולצה שלו והעברתי את ציפורני על המותן שלו, זה עבד, הוא עזב אותי לרגע כדיי לגרד אבל הוא היה מהיר ממני ולא הספקתי לקום, ידו סגרה עליי שנית, "אני מבטיחה שאני לא אלך לשתות." אמרתי, מקווה נואשות שזה יעזור, זה עזר, הוא שיחרר את ידו, קמתי, יצאתי מהחדר ולמרות ההבטחה הלכתי לכיוון המסעדה להזמין אלכוהול.

פרק 28

ניכנסתי למסעדה וביקשתי בקבוק שמפניה, "אי אפשר." אמר לי המלצר, "למה?" שאלתי, מוחה, "קיבלנו פקודה שאת לא יכולה לשתות בלי ליווי." הוא ענה לי, "לעזאזל!..." אמרתי וקיללתי, אלבניוס נכנס, הוא לקח אותי בידיו והוציא אותי החוצה, פתחתי את פי לדבר, "אל תגידי דבר!" זעם אלבניוס.

במחשבה שנייה באמת לא הייתי צריכה לעשות את זה, לא הייתי צריכה ללכת ולנסות בכל זאת, לא יודעת למה עשיתי את זה, באמת שלא, ההתמכרות הייתה חזקה ממני ושלטה בי, פתחתי את פי לדבר שוב, הוא הניח את אצבעו על שפתיי כדיי להשתיק אותי.

נכנסנו לחדר, הוא הניח אותי על המיטה, התיישב לידי ולחץ בעצבעותיו על גשר אפו.
"אלבניוס אני-" התחלתי להגיד אבל הוא עצר אותי.   "אני לא מוכן שתשקרי לי!" הוא אמר והיסתכל עליי במבט מאיים.
השפלתי את מבטי, "סליחה." אמרתי, הרגשתי שזה לא מספיק. "אני רק רוצה בטובתך, יותר מידי אלכוהול יהרוג אותך יחד עם התרופות שאת מקבלת עם מנות הדם." הוא אמר. "סליחה." חזרתי שוב. הוא הסתכל עליי וניענע בראשו.

ריקרדו נכנס לחדר בזחילה, פצוע, "תנעל את הדלת." הוא אמר ואיבד את ההכרה.

פרק 29

"ריקרדו!" צעקתי ורצתי לעברו, אלבניוס דילג מעל דמותי השפופה ודמותו מחוסרת ההכרה של ריקרדו, סגר את הדלת והפעיל את זרם החשמל, ובדיוק בזמן כי שנייה אחרייי שהזרם הופעל נישמע זמזום של גוף שנתקע בזרם, אלבניוס ספק גרר ספק הרים את גופו הרפוי של ריקרדו על המיטה והתקדם לכיוון הדלת, הוא פתח אותה, על הרצפה כמה מטרים ליד הזרם החשמלי שכב גבריאל, סכין אחוז בידו, הוא לא נשם ולא זז, הוא היה.. מת.

אלבניוס כיבה את הזרם ויצא מהחדר, לא העזתי לצאת אחריו, הוא הרים את רגלו ורקע בה בחוזקה על לוח ליבו של גבריאל, הוא השתעל, נשנק ופקח את עיניו, "תיזהרו מ.. ממנו!" אמר והצביע על המסדרון, דומיניק רץ שם בקשת שלופה ושילח חץ לכיוונינו, החץ ננעץ בליבו של גבריאל, דם יצא מפיו, הוא נשנק, גופו התעוות בעווית כאב אחרונה, אנחה מפלטה מפיו המלא דם והוא נדם.

אלבניוס דחף אותי לתוך החדר ושלף את סכינו, הוא שילח את הסכין לכיוונו של דומיניק ופילח את ליבו, דומיניק קרס, אלבניוס רכן, הוציא את הסכין מגופתו של דומיניק וניגב אותה בחולצתו, צעדים נשמעו מהמסדרון, המון אנשי זאב בצורתם המלאה הסתערו לכיוניינו, אלבניוס שלף קשת ואשפת חצים ממעילו, הושיט לי אותם והוציא סכינים, יריתי כמו מטורפת לכיוונם והפלתי חמישה, אבל הם היו רבים מידי והגיעו אלינו אחריי כמה דקות מאבק, אדם זאב בלונדיני תכול עיניים תפס בי מאחור ונעץ את סכינו בחיבור הכתף שלי, צרחתי, הוא שיחרר אותי ונפלתי על הריצפה, לא יכולתי לירות חצים עם הכתף הפגועה שלי, אנשי הזאב הסתערו על אלבניוס ושרטו את גופו ופניו, זחלתי לידו ונאחזתי בזרועו, הבנתי שהם רוצים אותי חייה, שלפתי את אחד מסכיניו מחגורתו ואיימתי להיתאבד אם הם לא יעזבו אותנו, זה פעל, הם נעלמו, הם הישתמשו בכישוף מעבר.

אלבניוס שכב דומם, אבל הוא עדיין נשם וליבו המשיך להיאבק, הוא לא היה מוכן לוותר.

פרק 30

גררתי אותו לתוך החדר, השריטה העמוקה ביותר הייתה על לוח ליבו, חיפשתי ומצאתי במעילו את בקבוק השמפניה, הנחתי אותו מתחת לאפו כדיי שיריח את הריח החריף, הוא פתח את עיניו ונאנח, הורדתי את חולצתו מגופו, הפצע לא נראה טוב, ידעתי מה לעשות איתו, לפי הנפיחות ראו שעל הציפורניים של אנשי הזאב היה רעל, הצמדתי את פי לפצע ומצצתי את הרעל, ניזהרתי לא לבלוע, הוא יכול להיות קטלני, הרעל הזה.
המשכתי למצוץ את הרעל מכל הפצעים שלו, ירקתי את תוכן הרעל על הריצפה, ניקיון לא עניין אותי עכשיו, להשאיר את אלבניוס בחיים, זה מה שהעסיק אותי כרגע.

קרעתי פיסת בד מחולצתו והרטבתי אותה באלכוהול.
הנחתי את הבד הספוג באלכוהול על פצעו של אלבניוס, הוא עיווה את פניו בכאב, השארתי אותו שם, ונעלתי את הדלת מאחורי, רצתי להביא עזרה, הובלתי את המרפאים לחדר בריצה וסיפרתי להם על התקרית, אחד מהם שם לב לפצע שבכתף שלי, לא שמתי לב אליו, אפילו לא הוצאתי את הסכין ממנו, המרפא שהבחין בפצע שלי ריתק אותי לקיר ומשך את הסכין, פרץ דם יצא מהפצע שהתנפח מייד, כנראה שגם על הסכין היה רעל, המרפא הצמיד את שפתיו לפציעה ומצץ ממנה את הרעל.

פתאום הרגשתי חזקה יותר, בלי הרעל בגוף.

פרק 31

פינו את ריקרדו ואלבניוס לטיפול מיוחד, קבעו את מותו של גבריאל אחרי 4 ניסיונות החייאה נואשים, לקחו אותי לחדר שלא הכרתי, הניחו אותי בעדינות על כורסא וחבשו את הכתף שלי, לא יכלתי להזיז אותה בגלל התחבושת, המרפאים יצאו מהחדר והשאירו אותי לבד לרגע.
אחריי כמה דקות נכנס מפקד היחידה, היו לו עיינים ירוקות ושיער שחור ארוך אסוף באחורי ראשו בגומיה, הוא בדק את הכתף שלי בלחיצות, הוא מצא את הנקודה שבה חדרה הסכין לכתף שלי, הוא לחץ עלייה, ניסיתי לזוז אחורה אבל משענת הכורסא הפריעה לי. הוא ניענע בראשו, "ספרי לי, איך נפצעת?" שאל כאילו לא ידע, סיפרתי לו על אנשי הזאב, על גבריאל, על הפציעות של אלבניוס והרצח של דומיניק, סיפרתי לו גם איך גרמתי להם ללכת. "אני מבין." הוא אמר ולחץ על הכתף שלי שוב.
"את תישארי איתי לכמה זמן." הוא אמר. "אבל אני לא מכירה אותך.." אמרתי, "קוראים לי ארמאן, גילי הערפדי הוא 1354 גילי האנושי 29." הוא אמר.
"זה החדר שלך?" שאלתי אותו. "לא, החדר שלי בקומה העליונה." הוא אמר לי.
"אלבניוס וריקרדו יהיו בסדר?" שאלתי אותו. "אלבניוס כן, בוודאות, בנוגע לריקרדו אני לא בטוח, לדעתי כן." הוא ענה לי. הרגשתי כאילו ירדה לי אבן מהלב. "אני אאמן אותך למבחן עד שאלבניוס יחלים, מדובר בשבוע אני חושב." הוא אמר לי.
"אבל אני לא יכולה לירות עם הכתף הזו., אמרתי והצבעתי בידי השמאלית על כתפי הימנית הפצועה. "אני אסדר אותה, אבל לא היום, הפצע עדיין חדש יחסית." הוא אמר.
הוא הרים אותי בידיו ונשא אותי לקומה העליונה במעלית, ראשי הסתחרר, הוא הניח אותי על מיטתו המפוארת, הוציא מזרק והזריק לי את תוכנו במקביל לפצע בכתף, כשהמזרק יצא ידו לחצה על החור הקטן, הפצע נסגר.
הרגשתי יציבה יותר, "תודה." אמרתי לו, הוא הנהן.
"רוצה וודקה?" שאל אותי. "לא לטעמי." עניתי לו, הוא צחק, "אני יודע, רציתי לראות אם תנסי שוב לשתות." אמר לי ועביר לי בקבוק שמפניה.
לא נגעתי בו, "זה לא רעיל את יודעת." הוא אמר, לא עניתי, אחריי ההיכרות שלי עם מסדר הדם ידעתי שיכולים להרעיל אותי בשנייה.
הוא לקח את הבקבוק שלי ושתה ממנו, "עכשיו את מאמינה לי?" הוא שאל, ידעתי שאם הוא היה מרעל אותי הוא היה עושה את זה ברעל קטלני שיכול להרוג גם אותו, כדיי שלא יוכלו לשקם אותי בקסמים, אבל לא הייתי בטוחה, הוא משך בכתפיו פקק את הבקבוק והחזיר אותו לכיס הפנימי במעילו. התחרטתי ורציתי לשתות, שלחתי את ידי והוצאתי את הבקבוק מכיסו, "לא את הבקבוק הזה." אמר ומשך את הבקבוק מידי, "זה רעיל." הוא הוסיף והוציא לי את הבקבוק הקודם מכיסו.

פרק 32

"למה יש עלייך רעל?" שאלתי אותו ולגמתי מהשמפניה שלי, "זה תמיד טוב.. אם אני אפגוש אויב או משהו.." הייתה תשובתו, לא הבנתי אותה, הוא נאנח, "אם אני אפגוש אויב שמצריך להרעיל אותו אז אני אציע לו משקה, והוא יהיה רעיל." הוא הסביר, "אבל למה שהוא יסכים, האויב הזה?" שאלתי, לא הבנתי בכלל למה הכוונה שלו, "אז אני אשתה מזה לגימה.." הוא אמר, ירקתי את המשקה שבפי חזרה לבקבוק, "שלך לא מורעל.." הוא אמר בביטול, "למה שאני אאמין לך? הרגע אמרת לי שתשתה לגימה מרעל כדיי לקנות אמון." אמרתי, "למה לי להרעיל אותך לעזאזל?" הוא שאל ואיבד את סבלנותו, "אמ.. כי.. אמ... למה לך להרעיל אותי באמת?" שאלתי, "בדיוק, אין לי סיבה ואני לא הורג ברעל חפים מפשע." הוא אמר, שתיתי מהבקבוק שוב, פתאום לא הרגשתי טוב, "אבל המקרה הזה שונה." אמר וצחק, החדר התערפל והסתחרר מול עיניי, היתעלפתי.

פתחתי את עיניי, הייתי שוב בחדר עם מכשיר העינויים, ארמאן עמד ליד לוח הבקרה של המכשיר, "לצערי אני אאלץ להוציא ממך מידע שלא סיפקת לאלבניוס וריקרדו מרצונך." הוא אמר ופניו נראו קשוחות. "תשאל מה שתירצה ואני אענה לך." עניתי לו, בעיקר כי לא רציתי שיענו אותי שוב. "מה התוכנית של דומיניק?" הוא שאל, "אני לא יודעת." שיקרתי, הוא חישמל אותי, צרחתי, צעקתי לו שיפסיק, זה לא עזר.
 הוא הפסיק לאחר כמה דקות, "אל תשקרי לי!" הוא אמר, עדיין לא רציתי לספק לו מידע, חושמלתי שוב ושוב, לתחומי זמן הולכים וגדלים, "אני אספר לך מה שאתה רוצה רק תעצור את הכאב שלי!" צעקתי, ארמאן עצר את המכונה והתקרב אליי, המזרק נכנס שוב לכתפי והחדיר לי חומרי הרגעה. "כן?" הוא שאל, "אני יודעת רק חלק מהתוכנית הכללית." אמרתי, "ספרי לי מה שאת יודעת." הוא אמר בקוצר רוח, סיפרתי לו כל מה שידעתי, על דומיניק, על התוכנית, על המחבוא שלו שממוקם בלב הים, על הבריחה שלי בגלל שלא רציתי לרצוח אחרים, על הכל סיפרתי לו, את כל מה שידעתי.

הוא שיחרר את כבלי, אבל קודם הוא קשר אותי בחבל, הוא נשא אותי חזרה למעלה ונתן לי להירדם על מיטתו.

פרק 33

התעוררתי, כבליי הותרו ובגדיי המלוכלכים הוחלפו בחליפה שחורה נקייה.
ארמאן ישב בכיסאו, בשני צידיי הכיסא עמדו שני אנשים, שומרי ראש, גם ליד המיטה שלי הוצבו שומרי ראש, בכיסא מול ארמאן ישבה אישה גבוהה עם מבט רצחני, בכיסא לידה ישב גבר נמוך שרירי.
כיסא פנוי הוצב ליד ארמאן, קמתי מהמיטה, השומרים לא עצרו בעדי, התיישבתי בכיסא הפנוי ליד ארמאן, האישה התקרבה לפניי, יכולתי לחוש את הנשימה שלה על פניי, ארמאן שלח יד מגוננת והציב אותה בינינו, "אז זו את." היא אמרה לי, לא ידעתי למה היא מתכוונת, הסתכלתי בעינייה ואז נזכרתי מי היא, היא מענה מומחית, דומיניק הביא אותה פעם בשביל לענות אסיר. "מה איתי?" שאלתי, קולי מלא תיעוב, "לא אמרת לה? באמת, איזה מין מפקד אתה?!" אמרה והיסתכלה על ארמאן, הוא לא השיב לה, רק הסתכל עליי, "זו אנגורה, היא באה כדיי לבחון את כישוריי הלחימה שלך-" התחיל ארמאן להגיד, "אבל האדון הנכבד הזה כאן לא מוכן שנעשה את זה בפרטיות." קטעה אותו אנגורה, "האדון הנכבד כאן, אחראי על הילדה, קדימה אנגורה, אני מכיר אותך, תנסי לפגוע בה בכל הזדמנות שתיהיה לך!" אמר ארמאן בקול מלא תיעוב אפילו יותר מהקול שלי. אנגורה חייכה חיוך מלא שיניים צחורות והסתכלה עליי שוב. "ארמאן, אני לא יודעת להילחם, אני לא יכולה להיבחן כשאני לא יודעת כלום.." אמרתי לו, "בשביל זה האדון הזה שכאן," אמר והצביע על האיש הקטן שישב ליד אנגורה, "נמצא כאן, הוא יעזור לנו למצוא תאריך מקובל לבחינה, תאריך שמקובל על כולנו." את הסוף ארמאן אמר בהדגשה, אנגורה הפסיקה לחייך והתנפלה על ארמאן, היא נסתה להכות אותו, שומרי הראש התייצבו מול ארמאן, ארמאן לא נרתע לאחור ולא הראה שום סימן של פחד, שליטה עצמית אשר ראוייה לשבח, אנגורה חזרה לכיסאה ונראתה כעוסה.
"אמ.. אז למה אני פה?" שאלתי בחשש מסוים, לא רציתי לעצבן את ארמאן שכבר כעס בגלל אנגורה, "אנחנו צריכים אותך פה מתוך כבוד לא לדבר מאחוריי הגב שלך ילדה טיפשה!" ירקה לעברי אנגורה, שלפתי את הסכין מחגורתי, אנגורה קמה בחרב שלופה, "מה קורה שם?!" היא שאלה והצביע החוצה מהחלון, הייתי מספיק טיפשה כדיי להאמין לה ולהסתכל לאחור, היא דקרה אותי בכתף הפגועה שלי, פגיעה לא הוגנת בקרב הגון, ארמאן שלף את הרובה שלו וירה בידה של אנגורה, "שלא תעזי לגעת בה!" הוא צעק על אנגורה, שומרי הראש משכו את אנגורה וריסנו אותה לאחור בזמן שארמאן בדק את מצב הכתף שלי, שכבתי מכורבלת על הריצפה, הסכין שלי היתה בידי, היה לי מספיק כוח להרים אותה ולזרוק אותו לכיוון פנייה של אנגורה, אבל לא ידעתי להשליך סכינים ופגעתי ברגלה במקום בפנייה, הייתי מרוצה מעצמי, לפחות הפעם פגעתי, הוא שלפה את הסכין מרגלה וזרקה אותו בכוח לכיוון הלב שלי, ארמאן הציב את זרועו בדרך של הסכין והיא ננעצה בזרוע שלו, הוא משך אותה, הניח אותה בצד והעביר את ידו השנייה על הפצע, ידו זהרה לרגע באור לבן והפצע נסגר, אנגורה הסתכלה בפה פעור במעשה הזה, גם אני לא האמנתי למראה עייני, הוא עשה את אותו הדבר לכתף שלי, הפצע שלי נסגר, "וואו." לחשתי, הוא חייך, הרגשתי חזקה ברמה מדהימה, "עכשיו בואו נקבע זמן לפני שתהרגו אחת את השנייה." הוא אמר, חייך אליי והסתכל על אנגורה במבט מלא תיעוב.

פרק 34

קבענו את המבחן לעוד שלושה שבועות, חייכתי אל אנגורה כאשר הוציאו אותה בכוח מהבניין בגלל ניסיון הרצח שלי וניסיון הפגיעה בארמאן, "למה דווקא היא?!" שאלתי את ארמאן בזמן שהוא טיפל בפצע שלי שוב, לא היה לו זמן לסגור אותו כמו שצריך קודם, "כי היא לוחמת מאוד חזקה, היא לא רצתה לאמן אותך, אבל הצענו לה סכום כסף דיי גדול אם היא תעשה עבודה טובה." הזעפתי פנים, "למה שלא תאמן אותי בעצמך?" שאלתי, "אני אאמן אותך, בנוסף לאימונים שלה, ואני אהיה נוכח בכל אחד מהשיעורים שלך איתה." הוא אמר, "נו טוב." אמרתי.

הוא הוביל אותי לאורך מסדרון שבו עברנו בדיקות דיי רציניות, סרקו את רישתית העין שלי ולקחו לי טביעות אצבעות, הגענו לחדר האימונים של ארמאן, חדר גדול עם הרבה נשקים, מטרות וחומרים שאפשר להשתמש בהם, נדהמתי, ארמאן הגיש לי קשת, הכלי שהייתי הכי טובה בשימוש בו, ולקח אחת בעצמו, יריתי חץ ישר למרכז המטרה, החץ שלו חצה את החץ שלי וננעץ על החוד של החץ שלי, גם, במרכז המטרה, עברנו על שימוש בחץ וקשת והוא מצא שאני מעולה בשימוש בקשת, ארמאן הוציא שתי חרבות והעביר אחת אליי, התיצבתי בעמדת לחימה מולו, ידעתי שלא אוכל להביס אותו, אבל ניסיתי בכל זאת.
שכבתי על גבי על הריצפה, חוד חרבו צמודה לצווארי וחרבי נעוצה בקיר, ארמאן חילץ אותה מידי בעזרת חרבו, הוא הסיט את חרבו הצידה, קמתי והלכתי לשחרר את החרב שלי מהקיר, "תחשבי מהר!" הוא אמר ושלח חץ מאחורי, התגלגלתי הצידה והחץ שיפשף את הגב שלי, ארמאן העביר את ידו על הפצע והוא נסגר שנית, "איך אתה עושה את זה?" שאלתי אותו, "אני כשף ומכשף.." הוא ענה לי, "איך אני יודעת אם אני אחד מהם או שנייהם, או לא בכלל?" שאלתי, "בואי נראה." הוא אמר לי, "תעשי כמוני." הוא הצליב את ידיו כך שיד ימין מונחת על הלב, ואמר 'קפלטינו רוסטן' אמרתי כמוהו, ידי הימנית זהרה באור כחול וידי השמאלית באדום, "מזל טוב!" אמר לי ארמאן בשמחה, "את מכשפה וכשפת!" חיבקתי אותו בחוזקה, הוא הרים אותי בידיו ונישק אותי.

פרק 35

נצמדנו לקיר, שפתיי צמודות לשפתיו, אהבתי אותו, את ארמאן, שבוע כבר עבר מאז תחילת האימונים שלנו יחד, תגובותיי השתפרו ולמדתי לכוון טוב יותר, היינו באמצע אימון סיף כשאלבניוס נכנס לחדר, עזבתי את החרב ורצתי אליו, חיבקתי אותו, ארמאן הסתכל עלינו, לא יכולתי לפרש את הבעת פניו, אושר? כאב? עצב? לא ידעתי..
"ריקרדו יגיע עוד רגע, מעכבים אותו עם התביעות אצבעות.." הוא אמר, ארמאן נדרך, רקרדו נכנס, ארמאן חיבק אותו, "אתם מכירים?" שאלתי, "לספר להם?" שאל ריקרדו את ארמאן, "כרצונך החופשי." ענה לו ארמאן, "ארמאן הוא האדון שלי." אמר ריקרדו, "למה לא סיפרת לי?" שאל אלבניוס, "לא רציתי יחס מיוחד בגלל זה." אמר ריקרדו, "היית יכול לספר לי ולבקש שלא אתן לך שום יחס שונה, אתה מכיר אותי, ממתי אני נותן יחס מיוחד בגלל קירבה?" שאל אלבניוס, ריקרדו נראה נבוך, "מה זאת אומרת 'האדון שלך'? שאלתי, "זה אומר שיש לנו קשר מיוחד, אם קורה משהו שמסכן אותו אני מרגיש את זה.." אמר לי ארמאן, "איך הפכת להיות האדון שלו?" שאלתי, "חסתי על חייו ונתתי לו מדמי." הוא ענה לי, לא ידעתי מה להגיד, עד עכשיו התעלמתי מהעובדה שארמאן הוא ערפד מהתקופה הישנה, התקופה שבה היו הורגים כל הזמן, ולא היו מחלקים חסויות בכזו קלות.

אלבניוס דחף אותי הצידה, כולם נכשכבו על הרצפה, אלבניוס גונן עליי ועל ריקרדו בגופו, ארמאן שלף נשק, זו הייתה אנגורה, היא ירתה את הכדור, "איך נכנסת?!" שאל ארמאן, אלבניוס הרים אותי והצמיד אותי לקיר, מגונן עיי בגופו, ריקרדו הוציא נשק גם הוא, "פשוט נכנסתי." היא ענתה, "איפה הילדה?!" היא שאלה "לא כאן." שקר לה ארמאן, היא לא ראתה אותי מאחורי גופו של אלבניוס, "אני כאן." עניתי לה, שלפתי את הרובה של אלבניוס מחגורתו בלי שהוא שם לב, כיוונתי אותו לאנגורה, "אני אנצח אותך בכל קרב שתבחרי." אמרתי לה, "זו הזמנה לדו קרב?!" היא שאלה, "עד המוות." עניתי.

פרק 36

"לילי אני אוסר עלייך להשתתף בדו קרב מול אנגורה." אמר לי ארמאן, "הילדה רוצה להילחם אז תן לה להילחם!" אמרה אנגורה, "לא." פסק ארמאן, "אני מזמינה אותך לדו קרב! נראה אם תסכים פחדן!" היא אמרה לארמאן, "אני מסכים." ענה ארמאן, אנגורה חייכה, "בשקיעה, במרחץ הדמים." אמרה אנגורה, "לא נלחמו שם כבר מיליוני שנים." אמר אלבניוס, "אז הגיעה הזמן שילחמו שם." פסקה אנגורה, "אני מסכים." אמר ארמאן.

"אתה עדיין יכול לסגת!" צחקה אנגורה, "אני לא נסוג, אנחנו נילחם." אמר ארמאן, הוא לבש רק מכנסיים, בלי חולצה, אנגורה לבשה מכנסיים וחזייה, בגדים שמתאימים לקרב, "אנגארד*" אמר ארמאן ושלף את חרבו, אנגורה גם היא שלפה את חרבה, רצתי אל ארמאן וחיבקתי אותו, "אלבניוס, אם יקרה לי משהו אתה אחראי על המסדר." אמר ארמאן, זזתי הצידה, הקרב התחיל, הם נלחמו במיומנות, חרבותיהם נתקלו זו בזו בכל מתכתי שוב ושוב, "זה חייב להיגמר כבר, הם נלחמים חצי שעה." אמר מישהו מאחור, לא הכרתי אותו, מרחץ הדמים הוא מקום אידאלי למות בו, הכל נראה שם טיבעי חוץ מבימת השיש הלבנה, שעלייה נלחמו ארמאן ואנגורה, אנגורה זועמת, ארמאן מחושב, חרבו של ארמאן ננעצה ברגלה של אנגורה, חרבה נפלה בכל רעש ואנגורה צנחה, ארמאן עמד מעלייה חרבו מכוונת אל צווארה, "לא!" אמרה אנגורה, "מצטער, להתראות," אמר ארמאן ושיסף את צווארה. "היא מתה?" שאל ריקרדו ועלה לבמה, "כן." אמר ארמאן בעונג, "כבר שנים שרציתי לעשות את זה." הוא אמר וחייך, גם אני ואלבניוס עלינו על הבמה, חיבקתי את ארמאן, "תראו!" אמר אלבניוס והצביע לשמיים, "ליקוי ירח." אמרתי, נדהמת, זה היה ליקוי הירח הראשון שראיתי בחיי, הירח נעלם, אור אדום הציף את השמיים, צרחות נשמעו בכל עבר, הבמה החלה להישבר, אלבניוס הרים אותי בידיו ורץ, ארמאן עקף את כולם ורץ בראש, "איפה ריקרדו?!" שאלתי בבהלה, "שם!" צעקתי, רגלו של ריקרדו נתפסה בשברים של הבימה והוא לא יכל לצאת, "רוצי!" אמר לי אלבניוס ורץ לכיוון השני לשחרר את ריקרדו, הסתכלתי לאחור, התחלתי לרוץ, בלי להסתכל עלייהם, התנשפות נשמעה לידי, אלבניוס וריקרדו רצו לצידי, אלבניוס הרים את ריקרדו בזרועותיו, הוא שבר את רגלו.

כולם נדחקו לתוך מערה קטנה, ארמאן פתח גרם מדרגות קטן בכשף והתחיל להזרים את כולם פנימה, נכנסנו, היה שם ענק, היו ספות, מיטות ואספקה, זה היה מקום לשהייה ממושכת, "נישאר כאן לכמה זמן, כנראה הרבה." נשמע קולו של ארמאן מעל ההמולה.

* בספרדית על המשמר

פרק 37

ארבעים וחמישה ימים אנחנו כבר נמצאים בחור הזה! מחלקים לנו אספקה של מבחנות מלאות דם כל הזמן, כמה מהאנשם גם זוכים באלכוהול או משקאות מחזקים, המקום קטן ולא נוח בו, לא אהבתי להיות סגורה בחלל קטן כל כך, ניגשתי לארמאן, הוא ישב יחד עם כמה ערפדים בוגרים אחרים, הם דיברו על טקטיקות מלחמה אני חושבת... "לילי," קרא לי ארמאן, "בואי לכאן לרגע." אמר כשהייתי באמצע הדרך אליו.
התיישבתי על ברכיו, אלו שדיברו איתו לא נראו מאוד מרוצים מהסדרי הישיבה שלנו, "כן?" שאלתי, "מצאנו בוחן אחר, הוא יחליט אם תצטרפי למסדר הדם או לא-" "לא אתה תחליט?" קטעתי אותו באמצע דבריו, "לא, שאר המפקדים סבורים שאנחנו קשורים מידי וזה עלול לפגוע בכושר השיפוט שלי לגבייך." אמר ארמאן, "זהו? אני יכולה ללכת?" שאלתי, "לא, את עדיין לא מודעת לתוצאות, את יודעת, אם לא תצליחי להתקבל." הוא אמר, "מה יקרה?" שאלתי, "נאלץ לסחוט את שארית המידע ממך בכוח ונגרש אותך לנצח ממסדר הדם." הוא אמר, "לא." לחשתי, לא רציתי לעזוב אותם, את ארמאן, אלבניוס וריקרדו, לא יכולתי לדמיין את החיים בלעדייהם, "אלו החוקים." אמר לי אחד מהערפדים האחרים, בן שלושים בערך, "אז תשנו את החוקים." אמרתי, "אי אפשר." אמר ערפד עם פנים מאיימות, "אני יודעת שאפשר!" אמרתי, התחרטתי על חוצפתי מייד, הוא סטר לי, ארמאן נעמד והניח אותי בצד, הערפד עם ההבעה המאיימת סטר לי שוב, ארמאן בעט בו, הוא התקפל, "איך אתה מעז?!" שאל הערפד בן השלושים, "אתה לא יכול להתייצב מולי! אתה פחדן! כולם יודעים את זה!" צעק ארמאן על הערפד, "שתוק!" צעק הערפד, הערפד עם החזות המאיימת ניצל את חוסר הריכוז של כולם, קם ותפס בי מאחור, הוא שלף את סכינו והצמיד אותו לצוואר שלי, "עזוב אותו ארמאן! או שאני הורג אותה!" הוא צעק, ארמאן הסתובב, שני הערפדים האחרים תפסו בזרועותיו, הוא הנהן בראשו, כולם נראו מבולבלים, הערפד שאחז בי שחרר את אחיזתו, אלבניוס עמד מאחוריו ברובה שלוף ומכוון לגבו של זה שתפס בי עד לפני כמה רגעים, הוא שיחרר אותי בגלל קול הטעינה של הרובה, גם ריקרדו שלף את הרובה שלו, רצתי אלייהם והיסתתרתי מאחורי גבו של אלבניוס, ראשי מציץ קדימה, "שחררו אותו!" פקד אלבניוס, דממה שררה בחדר, "אל תהיה טיפש אלבניוס! תוריד את הנשק!" אמר אחד מהם, קול טעינה נוסף נשמע מימיני, הערפד שתפס אותי הטעין את הרובה שלו וכיוון אותו לפניו של אלבניוס, ריקרדו שלף נשק נוסף, הטעין אותו וכיוון אותו לכיוונו של הערפד שעמד מימיני, הערפדים שתפסו את ארמאן שיחררו את אחיזתם ושלפו רובים, גם ארמאן שלף שני רובים וכיוון אותם על הערפד שכיוון את הרובה שלו עלינו, שלפתי את אחד הרובים של אלבניוס, הטענתי אותו וכיוונתי אותו לכיוון אחד מאלה שריסנו את ארמאן, שש יריות נשמעו והעולם החשיך.

פרק 38

אף אחד שחשוב לי לא נפגע קשה, נפגעתי ברגל, לאלבניוס היה סימן רציני על הגב מהנפילה שלו אחריי היריה, נרא לי שהוא נהדף מההדף, אבל הספקתי לזוז לפני שהוא נפל עליי, לארמאן לא היה שום פגע וריקרדו פשוט נראה לחוץ, הערפד בעל החזות המאיימת גסס לידי, הטחתי את רגלי הבריאה על לוח ליבו, הוא מת.
שני הערפדים שאחזו בארמאן מתו, ארמאן הגיע ועמד לצידי, הרגיע את ריקרדו וטיפל בי ובאלבניוס, "כולם בסדר?" שאל ארמאן את ההמון שהתבונן בנו, נערה בת ארבע עשרה שכבה על הרצפה פצועה, אבל חוץ ממנה כולם היו בסדר, מבוהלים מאוד, כן, אבל בסדר, ארמאן טיפל גם בנערה, "מה קורה?" שאלתי, ערפל חדר לחדר, ערפל כבד וכסוף, שלוש הגופות הורמו באוויר, רוחות, "לא חשבתי שהם יזכו להפוך לרוחות." אמר ארמאן, הרוחות התחילו כערפל ולאט הפכו לצורה אנושית, ונעלמו, איתן גם הגופות נעלמו.

נהיה קר, אנשים התעלפו סביבנו, גז מרדים חדר למערה, משום מה הוא לא השפיע עלי, על אלבניוס,ריקרדו וארמאן, "דומיניק." אמר ארמאן, "לא יכול להיות, הוא מת." אמרתי, "כנראה שלא." אמר אלבניוס, אנשי זאב סגרו עלינו, קשרו אותנו ועילפו אותנו בעזרת סם הרדמה.

התעוררתי, ידיי קשורות מעל ראשי, רגלי כמה סנטימטרים מעל הקרקע, "יופי, את ערה." אמר אלבניוס שהיה קשור לידי, גם ארמאן וריקרדו היו קשורים, כולם היו ערים, "עכשיו אפשר לצאת מכאן." אמר ריקרדו, "ריקרדו, תזכור, תזכור מה אתה צריך לעשות." אמר ארמאן, "אלבניוס, לילי, אני צריך את העזרה שלכם, דחוף." אמר ריקרדו. "מה אתה צריך?" שאלתי, "אני יוצא למסע להחזרת הכבוד שלי, אני רוצה שתבואו איתי." הוא אמר, "אבל.." פתח ארמאן...

פרק 39

"אבל מה?" שאלתי, "אסור לכם לעזור לו לנצח בקרב.. רק לעזור לו להגיע לדומיניק." אמר ארמאן, "טוב." הסכמתי, "שום בעיה." אמר אלבניוס, ארמאן חייך, הוא נשף מעל ראשו, כבליו קפאו והתנפצו, הוא השתחרר, "תשחרר אותנו." אמר ריקרדו, ארמאן נשף על כבליו של ריקרדו וגם על כבליו של אלבניוס, "אלבניוס תחזיק את לילי." אמר ארמאן, ידיו של אלבניוס אחזו במותניי בעדינות, כבליי התנפצו, שמחתי שהוא החזיק בי, אחרת היייתי נופלת, "אלבניוס תעברו בכישוף מעבר." אמר ארמאן לאלבניוס בזמן שזה הוריד אותי, "ריקרדו תחזיק את הכתף שלי, לילי תחזיקי את ידי." אמר אלבניוס, ביצענו את פקודותיו, "מוכנים?" הוא שאל, אני וריקרדו הנהנו, "נתראה." אמר ארמאן לשלושתינו, "נתראה." ענינו שלושתינו יחד, אלבניוס העביר אותנו לאמצע יער גדול, "איפה אנחנו?" שאלתי, "ביער מוזוקי, צריך למצוא את ורוניקה, היא תעזור לנו." אמר אלבניוס, "איפה היא נמצאת?" שאלתי, "בקצה הר הגעש ששם." אמר ריקרדו והצביע על הר געש שניצב בקצה הרחוק של היער, "נגיע בקסם?" שאלתי, "לא.. נגיע ברגל, אני מעדיף לתת רושם טוב.. לא רושם של עצלנים." אמר אלבניוס, "אז כדאי שנצא.. עוד מעט מחשיך." אמר ריקרדו, "כן, בואו נזוז." אמרתי, זה מרגיש כאילו שאנחנו הולכים שעות.. שעות על גבי שעות, "מה השעה?" שאל אלבניוס את ריקרדו, ריקרדו הסתכל בשעון הזהב שלו שהיה מסווה בצורת כפתור במעילו האדום, "ארבע לפנות בוקר." הוא ענה, אנחנו הולכים כבר שש שעות.. "אפשר לנוח קצת?" שאלתי, "לא, אין לנו זמן." אמר אלבניוס, "נו, אלבניוס, אתה גם צריך מנוחה." אמר ריקרדו, "נו טוב. ננוח קצת." נכנע אלבניוס לעייפות, נשכבנו על חלקת אדמה רכה, "מה אתם עושים פה?" שאל קול מוכר, מוכר מידי, לא האמנתי, זה הוא!

פרק 40

"גבריאל?! מה אתה עושה כאן?!" שאלתי אותו, הוא היה חיוור מהרגיל, "אני שאלתי קודם." הוא אמר בחיוכו הזדוני הרגיל, "אנחנו בדרך לורוניקה." אמר אלבניוס, "גם אני." אמר גבריאל, "מה קרה לך? אתה חיוור!" אמרתי, "תחשבי, אני חי אבל מת, אני חיוור ואי אפשר לגעת בי, מה אני?" הוא שאל, "רוח?" שאלתי, "כן." הוא אמר בעצב, התקדמתי קדימה וניסיתי להניח את ידי על כתפו, ידי עברה דרכו, "למה אתה הולך לורוניקה?" שאלתי, "שתכוון אותי לדומיניק, אני מחפש נקמה!" הוא אמר בכעס, נבהלתי, הלכתי אחורה, כשלתי על רגלו של אלבניוס, אלבניוס תפס אותו רגע לפני שראשי פגע בסלע קטן שהיה שם, נעמדתי, "ומה אתם עושים כאן?" הוא שאל, "כמוך, מחפשים נקמה לדומיניק." ענה ריקרדו לשאלתו, "בהצלחה." אמר גבריאל ונעלם, "גבריאל!" קראתי אחריו, הוא הופיע שוב, "רוצה להצטרף אלינו?" שאלתי לפני שריקרדו או אלבניוס הספיקו לעצור אותי, גבריל נראה מהורהר, "טוב.." הוא ענה, "איך אני אדע שאפשר לסמוך עלייך?" שאל אלבניוס בתוקפנות ונעמד, גבריאל נסוג אחורה, "אחי הרג אותי! מה צריך יותר מזה? אני מחפש נקמה!" אמר גבריאל, הפעם אלבניוס נראה מהורהר, "טוב, אבל.. טעות אחת, ואני אדאג שהרוח שלך תיעלם מהעולם!" אמר אלבניוס, גבריאל חייך, "אתה יכול לסמוך עליי." הוא אמר, בהתחשב בנסיבות העבר זה אולי לא היה הדבר הנכון להגיד, אבל אלבניוס שתק, לרגע עצם את עיניו במאמץ, ידו הפכה חיוורת כמו ידו של גבריאל, "נלחץ יד?" שאל אלבניוס, גבריאל ואלבניוס לחצו את ידיהם לשנייה, לא יכולתי להבחין למי מבט התיעות עמוק יותר, שמחתי, אוליי יותר מידי, כי פרץ אש יצא מידי, עדיין לא שלטתי בכל כוחותיי, ריקרדו קם ושאב את האש לידו, הוא פלט קריאת כאב, "אאו!" הוא אמר, ידו נראתה כאילו נכוותה, אלבניוס ריפא אותה, לא באותה מיומנות שבה ארמאן עשה זאת, אבל יותר טוב מלהשאיר את הפציעה פתוחה, "בואו נלך." אמרתי, המשכנו לצעוד לכיוון הר הגעש.

פרק 41

"רק עוד קצת!" עודד אותי אלבניוס, כמעט הגענו לקצה ההר, "זה לא כל כך קשה.." אמר גבריאל, "לך קל לדבר, אתה רק מרחף." אמרתי, הוא צחק, נראה לי שהוא הבין עכשיו שבעצם הוא לא חייב להיות רשע כל הזמן, גם אני וריקרדו צחקנו, רק אלבניוס נראה לא מרוצה, "הנה!" אמר ריקרדו והצביע קדימה, "הגענו!" צהלתי, דפקנו בדלת המפוארת של הטירה של ורוניקה, היא פתחה לנו את הדלת, "כן? ריקרדו, אלבניוס, גבריאל ולילי?" היא שאלה, "אנחנו מחפשים את דומיניק." אמר לה אלבניוס, "ומדוע?" היא שאלה בקרירות מסוימת, לא הבנתי למה, אולי גם לה דומיניק עשה משהו בעבר, סביר להניח.. "נקמה." אמר ריקרדו, "היכנסו בבקשה." אמרה וזזה מן הפתח, נכנסנו פנימה, "וואו!" התפעמתי, היא חייכה, התיישבנו בסלון הבית, הרשיתי לעצמי להתפרש על אחת הספות, לא היה נראה שאכפת לורוניקה מהנימוסים הגרועים שלי.. גם היא התפרשה על ספה נוספת, ריקרדו ישב זקוף בכורסא, אלבניוס נשאר עומד וגבריאל ריחף לצד הכורסא שבה ישב ריקרדו, "אז למה אתם רוצים נקמה בדומיניק?" שאלה ורוניקה, את שמו של דומיניק הגתה בקול מלא תיעוב. "הוא גנב לי את הכבוד." אמר ריקרדו, "הוא הפך אותי לבעל דם שחור." אמר אלבניוס, "הוא הרג אותי." אמר גבריאל, "הוא כלא אותי חצי מחיי." אמרתי. "ומה הוא עשה לך?" שאלתי אותה, "הוא הרג את כל המשפחה שלי, אני הייתי היחידה שנשארה בחיים, בקושי." היא ענתה לי, "מעולה, עוד מישהו שדומיניק פגע בו.." אמר גבריאל בציניות, ורוניקה הנהנה, "ורוניקה, את רוצה להצטרף אלינו ולנקום?" שאל אלבניוס, "בבקשה, תקראו לי ורו, ולא, אני לא מעוניינת, תודה." אמרה ורו בעצב, "ורו, את בסדר?" שאלתי, "כן." היא ענתה, "אז.. איפה דומיניק נמצא?" שאל ריקרדו,  "צפון מערב, שביל שלישי אמצע הים, צריך להיות כשף כדי להגיע." היא אמרה, "אני כשף." אמר ריקרדו, "גם אני, בערך." אמרתי, "אני יודעת." היא אמרה "איך?" שאלתי, "אני חצי מלאכית, אני יודעת כמעט כל דבר על כל אדם, וזה כולל גם ערפדים ואנשי זאב.." היא אמרה, "יש לך כנפיים והילה?" שאל גבריאל, "למלאכים אין הילה, זה בולשיט, אתה אמור לדעת את זה כבר.." אמר אלבניוס, "אבל ישנת כשלימדו את זה." אמרה ורוניקה, גבריאל נראה נבוך, "תודה לך ורו." אמר אלבניוס, קם וקד קידה, "להיתראות." אמרה ורו, "להיתראות." אמרתי.

"חכו!" אמרה ורוניקה, היינו בדיוק שנייה לפני סגירת הדלת, "כן?" שאל ריקרדו, "קחו את אלה, אלו צמידי תקשורת, תוכלו לתקשר אחד עם השני, וגם איתי." אמרה, "תודה." אמרתי ולקחתי צמיד משובץ יהלומים בצבעי שחור לבן, "ביי." אמרה וסגרה את הדלת, התחלנו ללכת, הסתכלתי אחורה, היא עמדה בחלון, נופפתי לה בידי והמשכתי ללכת.

פרק 42

"לילי!" צעק אלבניוס, "מה?!" נלחצתי, "את באה או לא?" "כן, אני באה." אמרתי, נבוכה, הייתי שקועה בדימיונות מוזרים, המשכתי ללכת, הלכנו לכיוון צפון מערב, הלכנו והלכנו, לא היה שום דבר בדרך, היה שקט, אוליי מידיי, ניתקלתי בגבו של אלבניוס וכשלתי אחורה, "לילי, תתרכזי!" אמר לי ריקרדו, מיואש מחוסר הריכוז שלי, אלבניוס עזר לי לקום, "הנה." אמר והצביע קדימה, הים, הים הכחול והפתוח, "אני אגיע קודם!" אמרתי והתחלתי לרוץ מטה במדרון, אלבניוס וריקרדו רצו גם הם, גבריאל ריחף לו בנחת מטה, הגענו לשפת הים, הגעתי ראשונה, קפצתי למים, אלבניוס הגיע לידי, ריקרדו אחריו, גבריאל הגיע אחרון, שחינו, "טוב, נכנסים?" שאל גבריאל שנשאר על החוף, "כן." אמר אלבניוס, "לילי, את יודעת לצלול?" שאל אותי, "כן, אבל לא מאוד טוב." עניתי לו, "אם תצתרכי עזרה אז פשוט תיגעי בי, ואני אעזור לך, אני אשחה לידך." הוא אמר, "טוב." אמרתי, צללנו, עמוק, הגענו לקערקעית, נשמתי מים, נחנקתי, נזכרתי שאני יודעת לנשום מים, לסננן מהם את האוויר, נשמתי, אבל התחלתי לצוף מעלה משום מה, נגעתי ברגלו של אלבניוס, הוא החזיק בי, המשכנו לשחות, ראינו טוב מתחת למים בעזרת עינינו העל טיבעיות, ריקרדו הצביע קדימה, זה היה הבסיס של דומיניק, אלבניוס אחז בי ובריקרדו, הופענו בפנים, כישוף מעבר, "אתה מוכן להתמודד מולו ולהחזיר את הכבוד?" שאל אלבניוס את ריקרדו, ריקרדו הנהן, "כן, אני מוכן." הוא אמר, נכנסנו לתעלת האיוורור, עברנו במבוך התעלות, יצאנו בחדר הבקרה, אלבניוס יצא ראשון, אחריו ריקרדו, גבריאל פשוט ריחף פנימה, אלבניוס אחז בידי, קפצתי פנימה, שלפנו חרבות בקול מתכתי עמום, "לא, אסור לנו לעזור לריקרדו." אמרתי והחזרתי את חרבי לחגורתי, אלבניוס עשה כמוני, ניכנסנו פנימה, הוא היה בפנים, "חיכיתי לכם." אמר, ריקרדו התקדם, "אני כאן כדיי להשיב את הכבוד שלקחת לי." אמר, דומיניק הסתובב, פלטתי קריאת הפתעה, לא היו לו.....

פרק 43

פנים.. לא היו לו פנים.. "מה קרה לפנים שלך?!" שאלתי, לחוצה מעט, "טוונג החליט לקחת אותם.." הוא אמר בקול עצוב, "איך אתה מדבר?! ומי זה טוונג?!" שאלתי, "אני מדבר במחשבות על-קוליות, זה אומר שאפשר לשמוע, וטוונג.. טוונג הוא גנב הפרצופים..." הוא אמר, זה לא מנע מריקרדו להזמין אותו לקרב, הם נלחמו, ריקרדו ניצח, דומיניק נעלם, עזבנו את המקום, "מי זה טוונג?" שאלתי את אלבניוס בזמן שסחטתי את שיערי הרטוב על החוף, "טוונג הוא גנב הפנים, הוא פועל יחד עם קוי ולה, רוחות השמיים, הוא גונב פנים של יצורים חיים, אסור להראות לידו רגש, זה הסימן שלו לגנוב את הפנים." הוא ענה לי, הוריד את חולצתו ועטף את גופי הרועד בעזרתה, "אז, איפה פוגשים אותו?" שאלתי, "הוא נמצא בעולם הרוחות.. הוא יודע על כל  הרוחות, הוא בין שלוש הרוחות הוותיקות ביותר." אמר לי ריקרדו, גבריאל הינהן, "קוי ולה.." אמרתי, "מה איתן?" שאל אלבניוס, "אני חושבת שראיתי אותן פעם." אמרתי, "אוליי.. הן הרוחות היחידות שחזרו לעולם הגישמי וחיות כרגע כבנות מוות, ולא כבנות אלמוות, כרוב הרוחות." הוא אמר לי, "קוי ולה, לדחוף ולמשוך,לבנה וים, שמש ואור, יין ויאנג." אמרתי, "אני יודעת איפה הן!"אמרתי פתאום, "אז מה.. זה לא משנה לנו כרגע." אמר ריקרדו, "זה כן.. ניראה לי שדומיניק מחפש אותן.. תמיד היה לו משהו נגד הירח.." אמרתי, "איפה הן?! חייבים להגן עליהן! בלי ירח העולם יצא מאיזון!" אמר אלבניוס, "בלי ירח אין כשפות מים." אמר ריקרדו, "בלי ירח, אין חיים." אמר גבריאל שהחליט להתערב בשיחה, "מהר!" אמרתי, "אחריי!" רצתי, צמיד הקשר שלי רעד, גם הצמידים של כל השאר רעדו, "אתם עדיין חיים?" שאל קולה הרועד של ורוניקה, "ורו!" אמרתי בהפתעה, "אתם חייבים להגיע לקוי וללה, אתם חייבים להגן עלייהן מדומיניק!" הא אמרה, "אנחנו יודעים." אמרתי, "מצטערת שלא אמרתי קודם, הצמיד שלי לא פעל." היא אמרה, "זה בסדר." אמר אלבניוס, "תגידו.. אני יכולה להצטרף אליכם בכל זאת?" היא שאלה, "אמ..." פתח אלבניוס...

פרק 44

"מה אתם אומרים?" שאל אלבניוס בזמן שכיסה את הצמיד בידו, "אני אומרת כן." אמרתי מיידית, "אני אומר לא, יש לנו כבר יותר מידי דאגות עם ילדים.." אמר ריקרדו, שמתי לב שהוא באמת לא מעוניין בעוד בעיות שמירה, "אני אומר שכן." אמר אלבניוס, "אנחנו נסתדר עם השמירות והכל, ואני לא מתנגד לעוד זוג עיניים ולעוד רצון לנקמה." הוא הוסיף, "ואתה גבריאל?" שאל אלבניוס, "אני אומר לא, גם ככה אנחנו לא בטוחים שאפשר לסמוך עלייה.." הוא אמר, "טוב, אנחנו נצתרך לקחת אותה למסדר לא? וזה לא עלול ליצור בעיות?" שאל ריקרדו, "עליי אחי." אמר אלבניוס, "נו טוב, נצרף אותה." אמר ריקרדו, "ורוניקה?" שאל אלבניוס, "כן?" נשמע קולה מתוך צמיד היד שלו, "איפה ניפגש?" הוא שאל, "תישארו איפה שאתם, אני אגיע עוד רגע!" אמרה בהתרגשות, "אוקיי." אמר אלבניוס, לא נשמע תשובה, אלבניוס נשען על העץ הקרוב בגבו, ריקרדו התיישב, אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אז התיישבתי איפה שאני, "אלבניוס?" שאלתי, הוא הסתכל עליי במבט שואל, "תודה." אמרתי, הוא הבין את כוונתי, באמת שרציתי מישהי שתהיה בגילי במסדר.
"לילי?"נשמע קולה של ורוניקה מצד שמאל, פתחתי את פי לענות לה, אלבניוס הניח את ידו על פי והשתיק אותי, "חכו." לחש ולא פירט, הוא שלף את חרבו והשיב לה בקריאה, "אנחנו כאן." הוא אמר, היא התקדמה לעברנו, היא נראתה לא פחות מופתעת ממני כאשר ידו של אלבניוס הצמידה אותה לעץ, חרבו לכיוונה, "מה היו המילים שאמרתי לך בפעם הראשונה שפגשתי אותך?" הוא שאל אותה, "מה קרה לך-" היא פתחה, "מה היו המילים שאמרת לך בפעם הראשונה שפגשתי אותך?!" שאל והגביר את קולו, "שאלת אותי מי מפקד היחידה במסדר הדם!" אמרה ונלחצה, חרבו ירדה והוא שיחרר אותה, "מה קורה לך?!? היא שאלה והתרחקה ממנו קצת, "אני לא רוצה מתחזים כאן." הוא אמר, היא הנהנה, נראה היה שכולם הבינו את כוונתו חוץ ממני, "בקלות אפשר לשנות את החזות החיצונית של אדם ואת הקול שלו בקסם, אז שואלים את האדם שאלה שרק הוא יודע את התשובה עלייה." אמר לי ריקרדו בתשובה למבטי, "נזוז?" שאלתי, "לא, כבר מאוחר, ננוח." אמר אלבניוס, מצאנו חלקת אדמה רכה ונשכבנו עלייה, "יהיה קר הלילה." אמרתי והסתכלתי על העננים האפורים בשמיים, אלבניוס הרים את ידו, שתי אצבעות קדימה, הוא הזיז אותם במעגל קטן, מחנה ובו שלושה אוהלים הופיע, "אני אשן עם לילי, ריקרדו אתה עם ורו, גבריאל, אתה לבד." אמר אלבניוס, הסתדרנו באוהלים, בתוך האוהל היו שני מזרנים ושמיכות, אני ואלבניוס התמקמנו על מזרן אחד, אלבניוס כיסה אותנו, חיבקתי אותו ונירדמתי בזרועותיו.

פרק 45

התעוררתי, כבר היה אור בחוץ, הייתי לבד באוהל, קמתי ויצאתי החוצה, זה היה יום קר ומעורפל, מזג האוויר השנוא עלי.. הצטרפתי לכל השאר ליד המדורה הקטנה שהקימו, כולם היו שם חוץ מורוניקה, היא בטח עדיין ישנה..התיישבתי צמוד לאלבניוס, גופו היה קר וקשה כנגד גופי שעדיין היה חם, לא עברו יותר מחמש דקות וכבר הייתי קפואה, ורוניקה הצטרפה אלינו וישבה לידי, גם היא ניהייתה קפואה, אלבניוס הוריד את מעילו וכיסה אותנו, "זה בסדר." אמרתי, לא רציתי שיסבול בגללנו, אבל לא התנגדתי לעוד חימום, "בואו נזוז." אמר אלבניוס וכיבה את האש, אני וורוניקה קמנו והחזרנו לו את מעילו, התחלנו ללכת, "ורוניקה את רוצה לעבור בבית שלך לפני שנלך למסדר?" שאל אותה ריקרדו, היא ניענעה בראשה לשלילה, "טוב.." פתח אלבניוס, "השתמשת בעבר בכישוף מעבר?" הוא שאל את ורוניקה, "לא." היא אמרה, "טוב, תחזיקי בידי." הוא אמר לה והושיט לה את ידו, היא אחזה בה בחשש, הוא הושיט את ידו השנייה לכיווני, אחזתי בה, ריקרדו הניח יד על כתפו, "בוא גבריאל." אמר ריקרדו, "לא תודה." הוא אמר, "אני מעדיף להישאר כאן, ורוניקה, אני יכול להישאר בבית שלך?" שאל אותה גבריאל, "כן." היא אמרה, נפרדנו לשלום ועברנו ישר לתוך משרדו של ארמאן, ארמאן היה באמצע ישיבת צוות, אלבניוס והוא החליפו מבטים, "סלחו לי רגע." אמר ארמאן ויצא מהחדר, כולנו בעיקבותיו, "כן? הצלחתם?" הוא שאל, "כן." ענינו כולנו, "שלום ורוניקה." אמר ארמאן ונשק לגב ידה, היא הסמיקה לרגע והסומק נעלם, ארמאן החליף מבט נוסף עם אלבניוס, "אתם פטורים ממשימות ואימונים לימים הקרובים." אמר ארמאן, אלבניוס הינהן, ההתחלנו ללכת, ארמאן כמעט נכנס חזרה למישרדו, "ארמאן, אני יכולה לדבר איתך?" שאלתי, הוא התקרב אליי ונעמד מולי, "כן?" שאל, "אני.." התחלתי להגיד.

פרק 46

"אני חייבת את חיי לרוח הלבנה." אמרתי, "כן ו.." הוא אמר לי, הוא לא הבין אותי.. "דומיניק שונא את רוח הלבנה, הוא שונא את לה! והוא ינסה להרוג אותה, אם היא תמות, גם אני." אמרתי לו, "אני שולח משלחת הגנה להגן על קוי ולה." אמר, הוא נראה רגוע, יותר מידי רגוע...

"איך אתה יכול להיות כל כך רגוע בכזה מצב?!" צעקתי, "יש לזה פיתרון, הכל יהיה בסדר, תרגעי." אמר לי בנימה רגועה וירד על ברכיו כדיי להיות בגובה פניי.

חיבקתי אותו והלכתי, ניכנסתי לחדר, מותשת מההליכה הארוכה, נישכבתי על מיטתו של אלבניוס, לידו, נחתי כעשר דקות בערך והתיישבתי, "לילי, אני יודעת מה עובר עלייך." אמרה לי ורוניקה, "את לא." אמרתי, משוכנעת שאף אחד לא יודע מה קורה לי, "אני כן, גם אני חווה את חיי ללה." היא אמרה, "לא, זה לא הגיוני." אמרתי, "את האמת שזה כן, רוח הלבנה ידועה באהבתה לתת חיים." התערב ריקרדו, "ארמאן אמר שהוא שולח משלחת להגן על הרוחות." אמרתי, "זה טוב." אמר אלבניוס, "כן." אמרתי, "אז את לא צריכה להיות לחוצה בנושא הזה." אמר אלבניוס, "יש משהו שאני אמורה להיות לחוצה ממנו?" שאלתי, "כן." אמר ריקרדו והעביר לי מכתב אדום קטן, קראתי בקול:

לכבוד לילי אלרו:

בהחלטת ראש מסדר הדם מבחן הקבלה שלך הוקדם ליום שלישי הקרוב, המבחן יערך בשיטת הקרב הישנה באולמות הקרב של מסדר הדם.

עלייך להתייצב שם בשעה 12:00 בלילה, שעת חצות, איחורים לא ייתקבלו בעין יפה.

בהצלחה

             ארמאנד דה-אריונו.

"זה ארמאן לא?" שאלתי, "כן." אמר אלבניוס,  "איך הוא עושה לי את זה?! זה בעוד שישה ימים!" אמרתי, "יוצאים להתאמן." אמר לי אלבניוס וקם, "איך נבחנים?" שאלתי, "את תאלצי לנצח בקרה מול אחד המאסטרים של המסדר." אמר לי ריקרדו, "אבל אל תידאגי, אני בטוח שארמאן ידאג שלא תקבלי אחד קשה." אמר אלבניוס, "טוב, אני מקווה שאני אצליח." אמרתי ויצאתי בעקבות אלבניוס החוצה, כדיי להתאמן.

פרק 47

יום שלישי אחת עשרה בלילה, התאמנתי עם אלבניוס המון, ניראה לי שאני מוכנה...התקלחתי, אחת עשרה וחצי, אלבניוס עזר לי ללבוש את חליפת הקרב השחורה שלי ומעליה את המגינים, ריקרדו רכס את החליפה ובדק שכל המגינים מחוזקים היטב, ורוניקה הגישה לי את החרב, חיבקה אותי ואיחלה לי הצלחה, יצאנו והתחלנו להתקדם במסדרון.

ירדנו במעלית שש עשרה קומות, משם המשכנו ברגל עוד שלוש עשרה, אלבניוס נעצר, "בהצלחה," חיבק אותי, "אולם שתים עשרה, כאן." אמר והצביע על דלת מלפניי, "אתה לא נכנס איתי?" שאלתי, "לא, זה מבחן פרטי.. תדפקי על הדלת ותחכי להזמנה להיכנס, בהצלחה." אמר שוב ונשק לי על שפתיי.

"כן?" שאל קול מבפנים, פתחתי את הדלת וניכנסתי, "כן, לילי נכון?" שאל ערפד גבוהה וחסון, בסך הכל היו שם שבעה בוחנים, ארמאן ביניהם, "כן." אמרתי בקול חלוש, הפחד הכה בי, "את תילחמי מול ארמאן." אמר ערפד אחר, נדהמתי, מול ארמאן? איך אני אנצח? הסתכלתי בפניו של ארמאן, הוא לא הסתכל אליי, רק עלה על בימה שחורה שהוצבה בצד החדר, עליתי עליה גם אני, ארמאן שלף את חרבו, שלפתי את חרבי וניצבתי מולו, רעדתי, אני לא אראה יותא אל אלבניוס וריקרדו, יגרשו אותי ממסדר הדם, אולי כל זה תכסיס של ארמאן? אולי הוא יוותר לי וייתן לי לנצח... לא.. זה לא הגיוני, אם הוא יוותר לי אז יגרשו אותו, לפחות אני מקווה שהוא יהיה עדין איתי, זה קרב בסיגנון הישן, מנטרלים את היריב מנשקו ומחזיקים אותו על הקרקע במשך עשרים ושתיים שניות בדיוק, זה כואב, את זה אני יודעת..

"בהצלחה אלרו." אמר אחד הבוחנים, "התחילו!" פקד קולו של הערפד שהזמין אותי להיכנס, חרבי פגעה בקול מתכתי שוב ושוב בחרבו ש ארמאן, הוא כיוון לרגליי, קפצתי מעל חרבו, הוא כיוון גבוהה ותר, הוא היה מיומן, ניסיתי לזנק אחורה אבל הוא היה מהיר ממני, חרבו ננעצה בקרסולי השמאלי, כשלתי מטה, אחזתי את הקרסול בידי הוא הניח את חוד חרבו על צווארי, התגלגלתי הצידה, ניסיתי לקום, לא יכולתי. ואז ניזכרתי, אני יודעת מה אני יכולה לעשות!

פרק 48

אני לא מאמינה ששכחתי! אני מכשפה! ניסיתי לרפא את הקרסול שלי, העברתי עליו את ידי, אד כסף חלש יצא מידי, הבוחנים צחקו, ניסיתי שוב בזמן שהיתחמקתי מאחיזתו של ארמאן.. כנראה שהוא באמת מוותר לי קצת...הצלחתי לסגור את הפצע, רגלי עדיין הייתה לא יציבה אבל בהחלט יכלתי לעמוד עלייה עכשיו..

נלחמנו, בשלב מסוים ארמאן הצליח לנטרל אותי מנשקי, הוא אחז אותי על הרצפה, שנייה, חמש שניות, עשר שניות, אני חייבת להחלץ אחרת אני אפסיד! חמש עשרה שניות, עשרים שניות, אין סיכוי... עשרים ואחת שניות, זה אבוד, הפסקתי להאבק, עשרים ושתיים שניות, נאנחתי, ארמאן שיחרר אותי, מרוב עצב לא יכולתי לקום על רגלי "קומי אלרו." אמר אחד הבוחנים, קמתי על רגלי הרועדות, "הפסדת, את תגורשי ממסדר הדם." אמר בוחן אחר ברוע, ארמאן הניח את ידו על כתפי, השתחררתי מאיזתו, לא רציתי קרבה אליו, אבל עדיין הייתי זקוקה למישהו להאחז בו..חיבקתי אותו, כנגד רצוני, גופי החליט בשבילי, ארמאן זז, כל הבוחנים יצאו מהחדר, אלבניוס נכנס, חיבקתי אותו, "מה קורה?" שאלתי, לא ידעתי למה הבוחנים יצאו, "הם מקבלים החלטה עכשיו, ארמאן מנסה לשכנע אותם להשאיר אותך." ליבי זינק, "אתה חושב שהוא יצליח?" שאלתי, "כן, אבל זה לא בטוח." אמר וירד לגובה פניי.

"אלרו." אמר הבוחן הגבוהה ביותר, "קיבלנו החלטה."

פרק 49

אלבניוס נדרך, הסתכלתי על פניו של ארמאן, הוא הסווה את הרגשתו במסכה אדישה, התפללתי בליבי לישו הצלוב, זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת עשיתי את זה, "אני מצטערים לבשר לך שלא התקבלת למסדר הדם." אמר בוחן בעל עור כהה, "אבל," אמר ארמאן, הזדקפתי, הרגשתי שיקרה משהו טוב, "החלטנו לתת לך הזדמנות נוספת, את תישארי כאן באימונים למשך שישה חודשים-" "חצי שנה?" שאלתי, "-כן, אז כמו שאמרתי את תישארי כאן למשך חצי שנה שבה יבדקו היכולות שלך, אם נמצא בסוף ששת החודשים שאת מתאימה לנו, תיכנסי אוטומטית לצוות הצעירים במסדר." ליבי זינק מרוב אושר, בתוכי קיבלתי החלטה, אני חייבת להתמיד באימונים מעכשיו!

ארמאן ריפא את הקרסול הפגוע שלי, "מצטער, לא יכלתי לווותר לך, אחרת היו מגרשים את שנינו." הוא אמר, "זה בסדר." אמרתי, את האמת שזה לא בסדר, אבל בכל זאת, הוא הצליח להשיג לי הזדמנות נוספת..

"מתי מתחילים את השיעורים האלו?" שאלתי בהתרגשות כשניכנסנו לחדר כדי לספר לריקרדו את הבשורות, "בעוד חודש." ענה לי אלבניוס, סיפרתי לריקרדו כל מה שקרה, "אם את רוצה אני אלמד אותך כשפות." הוא אמר לי בשמחה, "כן, אני אשמח!" אמרתי בהתרגשות, ורוניקה נכנסה לחדר, היא נראתה שמחה מהרגיל, "מה-" התחיל לשאול אלבניוס, "קיבלתי הזדמנות בחינה של שישה חודשים!" היא אמרה, "גם אני!" אמרתי בשמחה, לפחות לא אאלץ להתאמן לבד.. היא חיבקה אותי, החזרתי לה חיבוק, גם אלבניוס וריקרדו הצטרפו, יחד היינו החבורה המושלמת, "אתם יודעים, גיליתי משהו." אמרתי כאשר שכבנו בחצות על הדשא בחוץ, אחריי האימון, "ממ?" שאל אלבניוס, "אם אנחנו נתקבל לא ניהיה באותה מחלקה כמוכם.." אמרתי, "כן, אבל את האמת שזה לא מדאיג אותי כרגע.. אם תתקבלו אז בטח נוכל לסדר את זה איכשהו." אמר ריקרדו, ורוניקה שכבה לצידי, "היי ורו, תגידי, את יודעת להילחם?" שאלתי, האימון היום היה אימון בכשפות אוויר, לא במיומנות לחימה, "כן, אני טובה בלזרוק סכינים." היא אמרה, חייכתי, "ואת?" שאלתה, "אני טובה עם קשתות וחרבות.." אמרתי, גם היא חייכה, התחלנו להתקדם לכיוון הבניין, לפני שנכנסנו בדלתות נעצרתי, הצמדתי שלוש אצבעות לפי ושלחתי אותן בכיוון השמיים, הצדעתי לכוכבים, שכן זה מה שאני הכי מעריצה בטבע.

פרק 50

 "התקבלתי!" זעקתי באושר וזינקתי לזרועותיו של אלבניוס, מכתב האישור נמחץ בין אצבעותי בכף ידי המאוגרפת.  אלבניוס חייך אליי באושר.
נישכבנו על מיטתו הגדולה. אלבניוס החל מנשק אותי, את שפתי, צווארי וביטני. "איפה ריקרדו?" שאלתי את אלבניוס בעודי הודפת אותו  מעליי בדאגה, הבלחת הבעת דאגה הופיע על פניו, "גם ורוניקה נעלמה." אמר וקם.
דלת החדר נפרצה ורסיסי עץ עפו לכל הכיוונים, אנשי זאב נכנסו לחדר בריצה, עשרות, אם לא מאות מהם החלו גוררים את אלבניוס ואותי אל מחוץ לחדר. הופרדתי מאלבניוס בכניסה לבניין, הוא נאבק, בכל כוחו, אבל הם גברו עליו במספרם. לא הצלחת להשתחרר, נראה שאפילו פרץ האש ששלחתי מידי לא עזר.
הוכנסתי בכח למכונית שחורה ארוכה, וההפתעה שחיכתה לי בפנים, לא הייתה נעימה במיוחד.
"דומיניק.." לחשתי בבהלה בעודו מסתכל עליו בחיוכו המרושע.
"ריקרדו וורוניקה מתים, אלבניוס בדרכו למות ולארמאן מחכים הרבה עינויים, מסדר הדם נפל בידי, ואת תצטרפי לחברייך בקרוב." אמר, הרגשתי בליבי דופק בחוזקה, דמעותיי החלו יורדות וזולגות מעיניי.
ידעתי שאין לי סיכוי, דומיניק ניצח.
הסתכלתי החוצה מן החלון נהנת מן הדקות האחרונות שלי, עד שניגררתי בכח, אל מותי.

כן אנשים! חזרתי לכתוב את מסדר הדם XD

וכנראה שיהיה גם המשך....