ירח אדום-פרק 5-מוות ודם

"מישהו מזהה את הריח?" שאל אגרו בעודו מסתכל על הסלע המכוסה בדם.
שני חבריו הנידו בראשיהם.
"לא חשוב..." נאנח אגרו, "נזוז."

"עצרו!" פקד ריס מעל קולות ההמולה, כל הלהקה נעצרה, "חסר לי ריח של מישהו.." אמר ריס, "סנטיאגו!" המחשבה הכתה בריס כמכת ברק, סנטיאגו נעלם, "אני הולך למצוא אותו!" צעק  ריס, "חכה!" אמר זאב שחור גדול, עיניו צהובות בוהקות. "אתה לא יכול לנטוש את כל הלהקה בשביל גור אחד... זה לא האובדן הראשון שחווינו.. צריך להשלים עם זה.." אמר, ריס הרכין את ראשו, "נזוז." אמר והחל לרוץ, הלהקה מאחוריו.

"אגרו!" נשמע קול חלוש מבין השיחים. אגרו זיהה את הקול, סנטיאגו. אבל ריחו היה שונה.. מן.. ריח אנושי.
אגרו פינה את אנפי העץ באפו והסתכל מטה, סנטיאגו, בצורתו האנושית, שכב שם, פצוע. מוט כסף ננעץ באכזריות מתחת לליבו של סנטיאגו, עיניו דמעו ובגדיו הלבנים הפכו אדומים כדם.
"סנטיאגו.." לחש אגרו והתכופף.
 "מה קרה?!" שאל סטיבן וניכנס אל קרחת היער בה שכב אגרו, סנטיאגו הפצוע בחיקו. "קח את איימי ותמשיכו בלעדיי." אמר אגרו, מסווה בקושי את הכאב בקולו. סטיבן העיף מבט אחרון בסנטיאגו, הרכין את ראשו כאות כבוד והסתלק, קול טפיפת כפותיו נעלם לאחר כמה רגעים.
"מה קרה? איך..נפגעת כך?" שאל אגרו, מנסה לא לרעוד. "נילחמתי בציידים, אנשי זאב, אחד מהם החזיק את דימיין ואת לילי, רציתי לעזור!" זעק סנטיאגו בבכי, אגרו ליקק את כתפו, תחילה בהיסוס, ואז בביטחון. הוא ידע מה עלה בגורלו של הגור היקר, מוות.
"אגרו," פתח סנטיאגו, הוא הבין שאין לו סיכוי לשרוד, הוא ידע, אבל בקשה אחרונה עלתה בפיו, "אני רוצה לדעת... מעולם לא ראיתי אותך בצורתך האנושית.. אני... פשוט רוצה לראות אותך ככה..." אמר, אגרו הנהן, בקשתו האחרונה של הנידון למוות, מדוע לא יקיים אותה? אגרו קם, גופו החל לקטון ובשניות בודדות שיערו השחור התעופף ברוח הערב הקרירה, אסוף בגומייה שחורה. פניו המאורכות, שני הפסים בצידי פניו, פיו הפעור למחצה החושף שיניים בוהקות וחדות, ככל אלה הדהימו את סנטיאגו, הוא לא שיקר כשאמר שמעולם לא ראה את אגרו בצורתו האנושית, אגרו הסתיר את חזותו האנושית מכולם, אפילו מאחיו, רק נידוני המוות זכו לראותו כך.

זרזיף דם יחיד זלג במורד צווארו של סנטיאגו, פרץ הדם נבע מפיו, עיניו העצובות הסתכלו באגרו בשעה שהתכופף ולשונו החמה ליקקה את הדם מפניו ומצאוורו של סנטיאגו. "הרוג אותי, אדוני." אמר לאגרו, אגרו קפא במקומו, הוא לא הה רגיל שגורים קוראים לו 'אדוני'. הוא הסתכל בפניו של סנטיאגו, חשף את שיניו ונשך בצווארו.
דם חם ירד במורד גרונו של אגרו, עיניו החומות של הגור הקטן דמעו, סנטיאגו נשם נשימת כאב אחרונה, וליבו הפסיק לפעום.

אגרו ניגב את פיו מדם הגור, הוא הזדקף. ידו הימנית הורמה והוצמדה לליבו, שתי אצבעות יחידות מורמות, השלוש האחרות מאוגרפות, הוא חלק רגע אחרון עם הגור, שינה את חזותו ונעלם מן המקום, משאיר אחריו את ענפי העצים מתכופפים באויר הלילה הקר ומנחיתים את עליהם היבשים לכסות את הגור המת, עד עבירתו לעולם הבא.